אחה"צ

א-ראם, קלנדיה, יום רביעי, 2 ביוני 2004, דניאלה י., רותי ב., תמי ב., איה ק. (מדווחת) אורחים: ויוי פעילת שלום מאנגליה, סמואל עיתונאי מצרפת, ויורם ס. שעושה סרט על מחסומווטש א-ראם, 4.15pm . עשרה מעוכבים, פועלים קשי יום ממחנה הפליטים קלנדיה שעובדים בירושליים, מחכים כבר שעה ועשרים לתעודות הזהות שלהם, נתפסו על ידי ג'יפ כשניסו לעבור מסביב: "יתפסו אותי אפילו עשר פעמים אני מוכרח ללכת להתפרנס" אומר איש מבוגר, אב לילדים. ניגשנו לחיילים ושאלנו מה עם התעודות: "הם לא שם" אמרו, "ואין להם מושג איפה הם", ביקשנו שיבררו, ואולי בררו, בינתיים הגיע הג'יפ עם התעודות, והחל רישום על אותו טופס מפורסם שתמי הצליחה לשכנע אותם אם לא לתת לנו עותק לראות אותו. לטופס שני חלקים. בחלק העליון נרשמים הפרטים של האדם כמו גם אם ברח כשניסו לעצור אותו, ועוד דברים שלדברי החייל מיועדים לו, הכל בעברית, למטה בחלק התחתון כתוב גם בערבית וגם באנגלית משהו שלשונו בערך: שאתה מצהיר שלא נלקחו ממך חפצים לא ניגנבו דברים ולא הוכית במהלך החקירה, משהו כזה, ועל פי החייל האדם חותם או לא מרצונו, הוא עוד סיפר שאם האיש לא נחשד על ידם בשום דבר אחר נרשמת לו תלונה על שהייה בלתי חוקית, ואם ייתפס שוב לא ברור כמה פעמים יואשם ויעמוד מול שופט. מנסיונינו זה אומר מאסרים ארוכים של כמה חודשים. מעט אנשים בתור ועל פניו כולם עוברים. תור המכוניות ארוך ואיטי. קלנדיה צפון 5pm. תור קצר וזורם כביכול. כמובן במסגרת חוקי הרשע הרגילים לזמן האחרון. דהיינו מי שחי ברשימת ישובים שנקראים נפת רמאללה רשאי לעבור בכל גיל, נשים עוברות, וגברים שאינם מהאזור שגילם בין 16 ל 35 לא רשאים לעבור ללא תסריך. (להזכיר למי שלא מכירה את קלנדיה שגם אם אינם מהאיזור, נניח מבית לחם, או עזריייה או אבו דיס ומליון מקומות אחרים מחסום קלנדיה הוא המעבר הטבעי וההכרחי כדי להגיע לשם, והאלטרנטיבה שהחיילים תמיד מציעים כביכול, דהיינו שילכו דרך סורדא אומרת עוד המון המון זמן, ועוד המון המון כסף, וזאת כדי להגיע ממש לאותו המקום. דהיינו צידו השני של המחסום במרחק עשרים מטר. כלומר החיילים ממליצים להם לעבור דרך סורדא כדי להגיע לצד השני של מחסום קלנדיה רק תוך עיקוף ענק. והם מודים בפנינו שכך יוכלו לעבור. 'אם כן למה', אנו תמיד שואלות, 'מפני מה שיידרשו ללכת את הסיבוב הזה כשאתם עצמכם (החיילים) מודים שדרך סורדא יגיעו לאותו המקום, מדוע שלא יחצו אם ממילא הם יכולים להגיע לשם?.... הרי אם זה היה עניין בטחוני אז למה דרך סורדא מותר להם, הרי אין שם מחסום, לא ייבדקו על ידי איש, והרי יגיעו לאותו המקום רק תוך אובדן זמן וכסף'.אבל לא, חוק זה חוק זה חוק. שילמדו. שיתחנכו. שיסבלו.שלא לדבר על זה כמו שאפשר לראות בתחקיר המדהים של צילי, אין אפשרות בעצם לרוב לקבל תסריך, כדבר מובנה, כחלק מהשיטה, שדואגת לזה שאיש כמעט לא יקבל תסריך). אני מציינת את זה כי על פניו המחסום היה "קל", כי יחסית לא היו המוני מעוכבים, שכן השתחררו, כי לא היכו או כפתו או ירו, לא כשהיינו שם, כי מפקד המחסום עדיאל היה יחסית לחבריו בימים אחרים יותר קשוב אלינו לפחות, דיבר והקשיב בנכונות, לא נראה אכזרי, או כמי שמקבל סיפוק מכוח, שבאמת רק 'מילא את תפקידו' ולא הוסיף לו.אלא שתפקידו גם אם הוא לא מגדיל עליו את דמיונו הכובש כאחרים, הוא ניהול מכלאה. כמו שאין כיבוש נאור או חייל נאור אין כזה דבר מחסום קל. מחסום הוא איסור. איסור גזעני מרושע ומתעלל אפריורי לסוגו. זהו קונספט שחוקיו אפלים. הוא ההתעללות. סוגו הוא רק עניין יחסי. כל מחסום הוא רע כי הוא מחסום, מחסומיותו ולא סוגו.שלושה מעוכבים שמספרים לנו שהם כבר מחכים שלוש שעות. מדברים עם עדיאל שאמנם אומר להם ללכת דרך סורדא אבל משחרר אותם חמש דקות אחרי שדברנו איתו.בשולי המחסום סיפורים, על איך בחורף אדם חולה כליות עם תעודה כחולה שעובד בירושליים הגיע מוקדם בבוקר לעבור את קלנדיה בדרך לעבודה. החיילים הדליקו מן מדורה כזו, ואז נאמר לו שמי שיש לו מה להוסיף למדורה יכול לעבור. הוא זרק למדורה טופס מהמשטרה ועבר.ביום אחר אותם חיילים אמרו לו שאם יענה נכון על השאלה יוכל לעבור. מה טוב יותר, פיתה חמה או קוס חם הוא נשאל. פיתה חמה הוא ענה. תשובה שגוייה. אינך רשאי לעבור. הוא שתעודתו כחולה.ועוד סופר לנו שביום שני בצד הדרומי העיריה חמושה בחיילי משמר הגבול הגיעו לרמוס כמה דוכנים, להחרים, לגבות, איש אחד שמוכר צעצועים ביקש טופס שמעיד שהחרימו לו את הסחורה (כך מבחינתו יוודא שיוכל לקבל אותה חזרה) ועל כך היכה אותו החייל בקת הרובה כשעובד הערייה מעודד ומברך. הסיפור המלא מופיע היום בהארץ, עמירה הס, בעמוד 8א.כולם מחכים מתוך יאוש וחרדה לתחילת בניית החומה.