חווארה, יום ד’, 1.9.04 בוקר. משקיפות: נתי א, תושקה ק, ליאת ג, מיכל פ. (מדווחת צפון), חנה א. (מדווחת דרום) חוארה צפון לקראת שנת הלימודים הגענו למחסום עם איגרת ברכה שכתבנו לנשים, חילקנו אותה לנשים במחסום והרושם היה שהן מאוד התרגשו, חלקן עצרו ואמרו שוב ושוב תודה, תודה לכם.השעה 8:00 – 15 צעירים עומדים מעוכבים חלקם מהשעה 6:00 בבוקר.משפחה גדולה מאד של נשים וילדים קטנים אזרחי ירדן מחכה מהשעה 6 בבוקר לאחד הבנים שעבר את גיל 16. התשובה שקיבלנו מאחד החיילים היתה שהוא הועלה לבדיקה.שוב מקבל את פנינו מחסום קשה החיילים לא נחמדים אלינו במכוון, כאילו שקיבלו פקודה לא לדבר איתנו. 8:45 מגיע בחור צעיר שחייל אוחז בגב חולצתו שלו וזורק אותו לאזור המעוכבים, החולצה קרועה והבחור נראה נסער. בבדיקה שעשינו התברר שהוא נהג מונית אשר הסיע נוסע משכם למחסום, הוריד את הנוסע ליד המחסום ושם חיכה לו החייל. הסיפור שסיפר נהג המונית: החייל תקף אותי, הכה, שבר את חלון המונית וקרע את החולצה.בינתיים משתחררים חלק המעוכבים אבל אל דאגה מגיעים כל הזמן חדשים.אחרי שדיווחנו על המקרה של נהג המונית לאיש המת”ק התפרץ החייל וצעק שאנחנו ממציאות דברים , תגובתו היתה של לחץ, ” את לא תגידי דברים שלא ראית, את סתם ממציאה”.הוא טען שהבחור בעצמו שבר את שמשת החלון ושהוא הגיע עם חולצה קרועה.ומה עם הדם שהיה לו על היד שאלנו?10:00 מספר המעוכבים נשאר פחות או יותר אותו דבר , שני סטודנטים מצטרפים הם בדרך להרשם לבית הספר, ההוראה “שיחזרו לבית הספר הישן שיביאו אישור ממנהל בית הספר שהם למדו בו ושהם נרשמים לבית ספר אחר, רק כך יאפשרו להם להיכנס ולהירשם”. 10:30 מגיעה אישה מלווה על ידי בנה הצעיר. האישה מאוד חולה, היא עוצרת מידי פעם ויורקת דם והולכת בקושי. רצנו לעזור לה לפני שתיפול ובינתיים ביקשנו מנדים שיבוא לצד הצפוני לאסוף אותה ואת הבן לצד הדרומי.החיילים סירבו לשחרר את הבן כי הוא נכנס לשכם ללא אישור לבקר את אביו הגוסס.בינתיים האישה יושבת באוטו של נדים ומרגישה מאוד רע.ביקשנו שישחררו את האם והבן ויאפשרו להם להגיע מהר לרופא אבל החיילים לא הסכימו. בחוסר ברירה הודענו להם שאנחנו מורידות אותה מהאוטו והיא תישאר במחסום עד שישחררו את הבן, ושכל מה שיקרה עם החולה זו כבר אחריותם.לא עברו 10 דקות והם שוחררו. נדים לקח אותם והעלה אותם על מונית.11:00 צעיר כפות עם אזיקונים ופלנלית על העיניים יושב על הרצפה, משיחה איתו התברר שהוא שוטר פלסטיני מעזה שנכנס לשכם לבקר קרובי משפחה, החיילים אמרו שתפסו מבוקש.עוד יום של הכיבוש הנוראי. חווארה דרום 8:00 – במיתחם המעוכבים, 20-25 מעוכבים. לדבריהם, מ-6 בבוקר.בין המעוכבים שניים שנתפסו קודם בתחומי הקו הירוק, נלקחו למשטרת ר”ג ושם נלקחו מהם הת.ז. המשטרה הורידה אותם במחסום ליד אורנית, משם עברו חזרה לשטחים. ברור במשטרת ר”ג אכן העלה כי הת.ז שם. ביקשנו גם התערבות של המוקד ההומניטרי (אליו הפנו אותנו מהמוקד להגנת הפרט).הזמן עובר וכשמעוכבים אומרים שהם מחכים 3 שעות החיילים צועקים ונכנסים איתם לויכוח על הזמן המדוייק. כשמעוכבים מבקשים שיבררו מה קורה אחד החיילים אומר ‘תקשיב, נגמרה לנו האבקת חשמל. ברגע שמביאים לנו אבקת חשמל אנחנו מעלים את התעודות שלכם’.הם גם מנצלים את הזמן שמותר לעכב ומכריזים כי אחרי ארבע שעות ודקה ישחררו.כשאלה שנלקחו מהם הת.ז. במשטרת ר”ג שואלים ‘מתי באה משטרה’, התשובה: ‘סתום ת’פה’.לאחד המעוכבים אישור זמני. הוא רוצה לגשת למת”ק לסדר אישור קבע. לא מאפשרים לו.אב עם שני ילדיו מעוכב. לאחד הילדים תור לניתוח ברגל. בגלל העיכוב הפסיד את התור.החיילים דואגים לעדכן אותנו כי בין המעוכבים יש 12 שניסו לעבור דרך ההרים.התנועה במחסום דלילה כמעט כל זמן המשמרת (עד 11 בערך. אז גם נוצר כבר תור של כ-30 איש).נער בן 17 מבקש לעבור לשכם. הוא גר בכפר בסביבה ואמור להתחיל ללמוד בעסכר, בתיכון. לא מאפשרים לו. ברור במת”ק נענה (הרבה יותר מאוחר) שעליו להביא מכתב ממנהל בי”ס בו למד ובו כתוב היכן למד והיכן הוא ממשיך ללמוד (לתשומת לב המשמרות בימים הבאים).הנער נראה שקט אך כנראה גם חשוב לו להגיע לבי”ס. הוא עבר במחסום, נתפש ונשלח חזרה. לאחר קבלת התשובה שלעיל הלך.סה”כ אירועים ‘שיגרתיים’ המנכיחים את הכיבוש ומצטרפים בהדרגה ליצירת סיר לחץ שההתפרצות שלו הולכת וקרבה.בינתיים מגיעה בעלת דרכון ירדני המוכרת לנו ממשמרות קודמות. היום כבר לא נותנים לה לעבור.ב-9:40 מאפשרים לאלה ללא הת.ז. להיכנס לשכם כי המשטרה הכחולה לא יכולה להגיע היום.ב-9:55 שוחררו שני מעוכבים. לאחד מהם לא נתנו לעבור לשכם. השחרור המינימלי הזה מעלה את רמת המתח אצל האחרים. אחד מהם מאיים שאם עוד 5 דקות לא ישחררו אותו יתחיל לעשות בלאגן.בינתיים מצטרפים מעוכבים חדשים. אחד מהם חולה לב. בדרך לרופא. פניה לט. המפקד שיזרז את הבדיקה לגביו נענית ב’תגידי, אני מטומטם? מה אני יכול להגיד שיסמנו באדום את המספר של מי שדחוף? (ציטוט לא מדוייק, אבל זו רוח הדברים). כעבור זמן חולה הלב לא במיתחם. לא ראינו אם עבר או לא.פנינו למפקדת החטיבה ושם הבטיחו לברר למה הבדיקה של המעוכבים נמשכת זמן כה רב. חמש דקות אחר כך (על השעון) משוחררים עוד כמה. אבל שוב, אלה שנשארו מתעצבנים עוד יותר. החייל א. נכנס למיתחם להשליט סדר (בצורה מאופקת ושקטה, יש לציין) מאתר את אחד הצעקנים, אוחז בידו ושולח אותו בלי תעודות. אלא שהחברים שלו קוראים לו שיחזור.מתנחל עובר ליד אמא וילד, ויורק.פתאם ת.ז. מושלכת ארצה. לא ראינו איך הושלכה. האם היה זה ט. המפקד או הבחור איתו הוא מתעמת מילולית ודוחף לתחילת המחסום. ט. צועק עליו שהוא עובד עליו. לבחור היתה מונית, אלא שכל פעם החרימו לו והחליט להפסיק לעבוד בזה ורוצה לעבוד במשהו אחר.בחור צעיר מבקש עזרה במעבר במחסום ומעלה בכל פעם סיבה אחרת. הוא גם מבקש שנסתיר אותו כדי שיעבור. אנחנו מסרבות ואחר כך הסתבר שהוא נשאר עוד שעות רבות במחסום, פנה גם למשמרת אחה”צ והעלה בכל פעם סיבות שונות. המציאות המחסומית משתלטת עלינו. יש פניות לסיוע במעבר שאנחנו מראש לא נענות להן. אין טעם. החיילים בשלהם, לכאורה יש גם קריטריונים (פניה בבוקר למת”ק חייבה גם אותו לברר ולהיות מדויק יותר בקריטריונים: גילאי 16-30 מנועים אם אין להם אישור מתאים, ניתן לעכב עד 4 שעות).מי אנחנו שנגיד לבן אדם שרוצה לנוע ממקום למקום שאין טעם לנסות, אם אין לו אישור מתאים?! תחושת תסכול אדירה. הנוכחות שלנו יוצרת ציפיות בקרב אנשים, בעיקר כאלה שמשתמשים במחסום (ופעמים רבות מופנים למיתחם המעוכבים) והופכים להיות מוכרים ומכירים גם אותנו. הם כועסים, הם מתוסכלים, הם מפתחים עוינות. כאמור, הסיר מתחיל לבעבע והכתובת על הקיר.המחוות ההומניות של ט. המפקד וא. החייל, של מילוי בקבוקי מים למעוכבים, הן טיפה בים. כשציבור של אנשים מנוע מלנוע בחופשיות, לחיות חיי שיגרה המחוות האלה לא יצליחו לצנן את האוירה. ט. מציע שנפנה גם אנחנו לשב”כ ולמפקדים מעל כדי שיקדמו את נושא בדיקת הת.ז. אמרנו לו ש-MW מנסה וחשוב שגם הוא כמי שצריך להתמודד עם המקום יעלה את הנושא בפני הממונים עליו.