בית איבא, יום ג’, 7.9.04, אחה”צ משקיפות: נורית ש’, תמי ג’, אלה ה’ (רשמה) תמצית: רמת קושי בינונית+, בהשוואה לימים אחרים. צפיפות, חום, בכי של פעוטות, הסתבכות בשערים המסתובבים, שימוש בעונשים ובאיומים כ”כלי חינוכי” – כל אלה לצד מיעוט מעוכבים ויעילות בהעברה במחסום. מ’ מהמוקד ההומניטרי אכפתית ומסייעת.14:30 אין מחסומי פתע בצומת עזון ובצומת ג’ית. בבית איבא צבאו על הדלתות המסתובבות בשער היציאה משכם 100-150 גברים, נשים וטף, ואף שעברו במהירות יחסית – מספרם לא הצטמצם.בצד היציאה היה דוחק, בכי ילדים, אמהות עם חבילות וילדים קטנים נתקעות בין שלבי השער המסתובב, כשברקע צעקות של החיילים מהבודקה: “ואחד ואחד”.בצד הכניסה לשכם היו הרבה פחות אנשים, כמו כן לא הותקנו שם השערים האיומים האלו, לכן האווירה בצד הכניסה לעיר רגועה יותר.כשהגענו למחסום, קבלו את פנינו ח’ מהמת”ק וש’, מפקד המחסום. ח’ הסתלק די מהר מהמקום, וש’ היה די קשוח. המפקדים והחיילים של המשמרת הבאה היו קשוחים לא פחות. כמה נשים וילדים שעברו את השערים המסתובבים גרמו לע’, שהיה אחראי המשמרת, לצד סגן א’, לצעוק “אירג’ע אלווארה” ולאיים בסגירת המחסום עד שיחזרו אל מאחורי השערים. החזרת הסדר ארכה זמן, כיוון שמאחורי השערים הצטופף קהל רב שהתקשה לפנות דרך לחוזרים. בינתיים תינוקות בכו, והיה חם וצפוף ומאיים.בסככת המעוכבים ישבו שתי נשים וארבעה גברים. גבר אחד סיפר שהוא נהג מונית שהסיע חולה, ונענש בעיכוב, כיוון שהדבר אסור, והוא ממתין למעלה מארבע שעות. ש’ הכחיש, כמובן, את הערכת הזמן. סגן א’, שהחליף את ש’ והואיל לשחרר את הנהג לקראת השעה 16:30, התרה בו בעת ששחרר אותו שלא ייצא שוב עם המונית דרך המחסום, כי גם מוניתו תוחרם, אך הנהג הגאה הסביר לו כי יחזור ויעשה כן, אם נוסע חולה שלא יכול לממן תשלום נסיעה באמבולנס יבקש לנסוע במוניתו. סגן א’ הסביר לנו שרק נהגי מוניות עם אישור מיוחד מותרים לעבור במחסום.להפתעתנו מצאנו בסככה שתי מעוכבות, אם (בת 40) של ילד בן 12 מקלקיליה, שנפל מאופניים, נפצע וטופל בבית החולים בשכם, ועמה קרובת משפחה צעירה כבת 20. מפקד המחסום ש’ התבלבל בהסבריו על הסיבות לעיכוב של שתי הנשים. תחילה רמז בחשאיות על הפעולה בעזה ועל התרעות שיש על נשים. כשתמהתי איך יתר הנשים במחסום עוברות בקלות יחסית, וכשביקשתי לברר באילו גילאים של נשים “חשודות” מדובר, ענה לי: “כל מיני גילאים” ו”ארבע קבוצות גיל”, ו”עכשיו התעודה בבדיקה, והיא תשוחרר כשיסיימו לבדוק” – היה ברור שמדובר בענישה. מסתבר שהאישה “התחצפה” אל החיילת במחסום, כשביקשה שלא תצעק עליה (לפני שהגענו), ולכן עוכבה. לא הועילו ההסברים שלנו, שאסור לעכב כעונש (יש “חוק” כתוב בעניין? איך נשכנע יותר?). האישה היתה עצבנית ולא שקטה, כי בנה חיכה לה כבר בקצה השני של המחסום עם הסבתא. אחר כך הבן והסבתא הצטרפו אליה לסוכת המעוכבים והוא הראה את התחבושות שלו. פנינו למוקד ההומניטרי בבית אל. מ’ מהמוקד שיתפה פעולה, בדקה, חזרה מהר ושוב ביררה פרטים. מעט אחרי השעה 16:00 שוחררה האם וכל הארבעה יצאו בדרכם לקלקיליה. סרן א’ הרצה לנו על חשיבות העונשים ליצירת משמעת בקרב הפלסטינים. שלושת המעוכבים האחרים נחשדו ב”זליגה” או עוכבו בגלל העדר תסריך. תעודותיהם לא הוחזרו כשעזבנו את המחסום. בדרכנו למכונית פגשנו שני צעירים, סטודנטים שנה א’ לרפואת שיניים באוניברסיטה האמריקאית, שעדיין לא הונפקו להם תעודות הסטודנט (תחילת שנה), ולכן כניסתם לעיר לא הותרה. הם סיפרו שחבר שלהם שמצב תעודותיו דומה כן עבר. סגן א’ הסביר שבבית איבא עוברים רק סטודנטים מא-נג’אח (ורק בימי ד’ ליציאה, ושבת לכניסה), וסטודנטים אחרים יכולים לעבור בחווארה. שמחנו להציע להם טרמפ לחווארה (הם שאלו למחיר ולא ידעו איך להודות כשהסברנו שהנסיעה היא חינם). מסתבר שהיינו פזיזות מידי. נ’, הנהג, הסביר שאסור לו לקחת במכוניתו פלסטינים. עוד משהו שלמדנו ושרצוי לדעת אותו.ס’ ממחסום ווטש (האם היא בצוות החירום?) צלצלה וביקשה שנטפל בנהג מונית מעוכב צמא וכמה לסיגריה במחסום שבי שומרון. מאחר שהיינו בדרכנו מבית איבא לחווארה לאסוף את המשמרת שהמתינה לנו שם, וכבר עברנו את שבי שומרון, נ’ לא יכול היה לחזור על עקבותיו.מ’ מהמוקד ההומניטרי טענה שאין נהג מונית מעוכב בשבי שומרון.בהמשך ניסתה ס’ את מזלה בטלפון אל ע’, שגם ידה קצרה מלהושיע. אולי במקרה דומה, כשיתברר שהמשמרת אינה יכולה להגיע למקום האירוע, עדיף שצוות החירום המרוחק יפנה ישירות לכל הגורמים המטפלים (מוקד הומניטרי, מת”ק וכד’), כדי להימנע מטלפון שבור.לקינוח – במחסום הפירות בכניסה לישראל חווינו מגע לא סימפטי עם חייל מתנחל. ע’ טיפלה בתקרית, ועדיף שהיא תדווח עליה.