בית איבא, יום ד’, 6.10.04, בוקר משקיפות: אלישבע א’, נטליה א’, ליאת ג’, מיכלינה ד’ (מדווחת) הגענו בשעה 8:35, עזבנו ב-10:05. בהגעתנו מצאנו תשעה מעוכבים. לטענתם הם המתינו כשעה וחצי. מפקד המחסום טען אמנם שהם מגזימים, אך הסכים שהם מעוכבים כבר במשך כשעה. פעמיים, לבקשתנו, הוא התקשר לחמ”ל לברר את תוצאות בדיקת המעוכבים. חלק מהם השתחרר בשעה 9:30 וחלק כ-10 דקות מאוחר יותר. לכל המעוכבים היו סיבות “מוצדקות”, כמו רישום באוניברסיטה או בדיקות רפואיות. אחד, ללא אישור וללא “אליבי”, הוחזר אחרי הבדיקה כלעומת שבא, לאחר עיכוב במשך שעתיים לפחות.בעת שהותם ב”מתחם המעוכבים” פנינו למפקד המחסום לספק להם מי שתייה. הוא הסכים, אך הדבר נעשה באופן מעליב: הוא קרא לאחד המעוכבים, פקד עליו להרים בקבוק מהרצפה ולהביא בו מים ממכל הנמצא בצד המזרחי של המחסום. להערתנו מדוע הוא פונה לאנשים בחוסר כבוד קיבלנו תשובה: “הם רגילים”, אך בהמשך הוא שינה את נימתו.בעיית המעוכבים במחסום זה חמורה במיוחד בגלל חוסר תנאים מינימליים לשהות האנשים בו. הרוב המכריע של המעוכבים הם אנשים שלא היתה להם ברירה והיו חייבים לעבור שם, וכל פשעם הוא גילם: בין 16 ל-30. הם מעוכבים לצורך בדיקת מסמכיהם במשך שעות (הפעם זה היה מעל שעתיים) בתנאים לא אנושיים. אמנם יש להם ספסלים לישיבה, אך במקום אין מים ואין שירותים. הפעם, בין המעוכבים ששהו כשעתיים וחצי, היה צעיר שסבל משלשול. הוא ישב שם ועיניו דמעו מהמאמץ. הוא היה חיוור ונראה ממש סובל. מדי פעם ביקש נואשות לתת לו ללכת לשירותים, אך לא היה לאן להפנות אותו. כשכבר סוף סוף התקבל עבורו אישור, הוא עזב את המחסום כשהוא מחזיק את הבטן ועיניו מלאות דמעות.תנועת הולכי הרגל היתה לרוב דלה ורק מדי פעם הגיע גל של אנשים. המעבר לשכם היה מהיר והתנהל ביעילות. המעבר משכם היה יותר אטי, אך לא נמשך יותר מ-5 – 10 דקות. יחס החיילים היה ענייני ומפקד המחסום דאג להעביר את האנשים במהירות.בעמדת הבידוק למכוניות ולכפר קוצ’ין התנועה זרמה. החיילים היו אדיבים.במקרה אחד נדרשה עזרתו של מפקד המחסום. שני אזרחי גרמניה ואזרח שוודי במכונית עם לוחיות זיהוי של דיפלומטים יצאו משכם בדרכם לג’נין. הם נכנסו לשכם דרך מחסום חווארה. החיילים עצרו אותם כי לאחד מהם לא היה אישור מן השגרירות, רק דרכון. לאחר התערבותנו ובירור מפקד המחסום עם הממונים הם הורשו לעבור. עיכובם ארך כרבע שעה.