ירושלים

אבו דיס,קלנדיה.יום ראשון בוקר, 10.10.04משקיפות: דליה ר. ואילנה ד. (מדווחת) + שתי אורחות.אבו דיס:אספנו את האורחות האקומיניות (קתיה מדנמרק וחנה מאנגליה) באוגוסטה ויקטוריה והגענו לפיש-פש מצפון. לא היו מג"בניקים ואנשים עברו חופשית לשני הכיוונים. התקדמנו כי בשבוע שעבר נאמר לנו בקלנדיה ששעת הדוחק היא לפני הגעתנו בגלל שטרם הזיזו את השעון בירדן ובתי הספר מתחילים בשעה 7:00 לפי שעוננו. לכן אחרי שעברנו דרך תחנת הדלק ומלון קליף עם מג"בניק רדום, נסענו לכיוון הר הזיתים ופגשנו בג'יפ מג"ב ושישה מעוכבים שנתפסו לפני כמה רגעים. אמרנו להם להתקשר למוקד במקרה ולא ישוחררו תוך שלוש שעות.שועפט:בשעה 6:00 הגענו ליציאה הצפונית של מחנה הפליטים שועפט וראינו שני אנשי מג"ב שמנעו מאנשים להשתמש בדרך זו לצאת לירושלים. במחסום, המכוניות והולכי הרגל עברו בשקט. מכיוון שלא הייתה שום משמרת שלנו בקלנדיה הבוקר ועוד היה מוקדם, החלטנו לקפוץ לשם בדרך לוואדי נאר. א-ראם:א-ראם נראה שקט והדרך לאורך החומה אפילו יותר מאובקת מאשר בשבוע שעבר. כל הדוכנים נדחקו לצד הדרומי של עיגול התנועה. נהג בי"ס של ילדים עם צרכים מיוחדים ניגש אלינו והתלונן ששבעה ילדים כבר מנסים יותר משעה לעבור אך ההמון הרב מזיז אותם כל הזמן אחורה. כשהתקרבנו, ראינו קהל של מאות, אולי אלפים, דוחף וצועק בניסיון להתקרב לקרוסלות. חיילת אחת בודדת בדקה תיקים, אחד-אחד, ובינתיים יותר ויותר אנשים התקרבו למתחם המחסום והסבלנות פגה. ילדים קטנים ובנות צעירות צעקו וכמעט התעלפו.כמה ילדי בית ספר קטנים ניסו לזחול דרך סלילי גדר התיל אך הוחזרו ע"י החיילים. המוקד ההומניטארי (יובל) אמר שאין ביכולתו לעזור במקרה זה. מפקד המחסום התחנן אצל מפקדיו לספק לו עוד כוח אדם. הוא אמר שחלק גדול מחייליו גויסו לשמור על בנית החומה קצת צפונה. מתוך הקהל נזרקו כמה אבנים שנחתו על גגון הברזל והתגלגלו על גב אחד החיילים. החיילים התחילו להתעצבן אך הבדיקה נעשתה קצת יותר מהירה (ופחות יסודית) איש היסטרי הצליח בצעקות לשכנע את המפקד להעביר 30 בנות מבית ספר אחד במסלול של המכוניות.אף מספר טלפון מרשימתנו לא היה זמין וכמה מהאנשים עזבו את תפקידם: אמיר המג"ד, צחי המ"גד ועדואן המפקד כבר הועברו. פארס לא ענה.חאלד, מנהל בי"ס הממוקם בתוך ישראל ניסה להוציא כמה מאות ילדים לטיול (שמונה אוטובוסים חיכו בצד הדרומי של המחסום משעה 6:00). הוא ביקש את עזרתנו. רוב הילדים כבר חיכו שעתיים בתור וחלק כבר התייאש וחזר הביתה. הוא נתן לנו מספר חסוי של פארס (אחיו של חבר שלו) וקיבלנו הבטחה שהוא יעזור. לבסוף בשעה 8:30 אחרוני הילדים עלו לאוטובוסים ואחה"צ התקשרתי לחאלד ושמעתי שהם הגיעו לעכו ושהילדים נהנים. התור נראה קצת פחות עמוס אך לא בהרבה. חאלד מודאג כי ביום ד' הוא שוב אמור להוציא קבוצה גדולה של ילדים לטיול והוא חושש שהסיפור במחסום יחזור על עצמו. דיברנו עם פארס על העברת הילדים הנכים והוא אמר שהוא ביקש ממנהל ביה"ס לפני שנה להכין רשימה עם שמות הילדים והרשיונות והתעודות של הרכב והנהג בכדי שיוכל לסדר לרכב לעבור את המחסום ולהעלות את הילדים בצד הצפוני. לפי דעתו הבקשה עם הנתונים אף פעם לא הגיעה אליו. בינתיים הנהג נעלם ולא יכולנו לאמת את הגרסות השונות. קיווינו להגיע למחסום מישור אדומים לפני 9:00 אך נתקענו בפקק ענק (גם עם הרבה מתנחלים) לפני הכניסה לפסגת זאב (מחסום חיזמה) והתקרבנו למחסום מישור אדומים רק בשעה 9:15 בדיוק בזמן, כדי לספור 18 מוניות צהובות בתור ושלוש מוניות מעוכבות, שבאותו רגע קיבלו את תעודותיהם בחזרה לפני שהמג"בניקים עלו לג'יפ ואחריהם דהרו קדימה כל המוניות הצהובות עם הסטודנטים לאוניברסיטה באבו-דיס. המחסום ביציאה מאל-עזריה כבר פורק וכל התנועה עברה חופשית. נסענו בדרך הטרנזיטים לסאווחרה ומצאנו שם חבר של האורחות, אריק משוודיה, שגר בקרבת מקום ומבקר כמעט כל יום במחסום. לא היה תור של מכוניות בשני הכיוונים אך אוטובוס כבר עוכב משעה 7:45 לפי אריק ועשרה פלסטינאים המתינו לתעודותיהם בצל במקום ההמתנה במחסום. כשהתקרבנו למחסום, כמה חיילים (וביניהם שתי בנות) אכלו והתבדחו ב"סלון" אך שניים ארגנו את התעודות של רוב נוסעי האוטובוס שנשלח לדרכו בשעה 10:00. חיכינו עד 11:00 ובינתיים רק חמישה מתוך עשרת המעוכבים שוחררו. התקשרנו למוקד ולמוקד ההומניטארי אך בשניהם אמרו לנו שהם כבר מטפלים בנושא לפי בקשתו של אריק.חזרנו דרך האוטוסראדה החדשה שמקשרת בין קידר למעלה אדומים. במחסום א-זעיים ראינו משאית מעוכבת ושישה פלשתינאים עומדים בצד בשמש. הורדנו את האורחות בשעה 11:45 באוגוסטה ויקטוריה.