עופר
באולם מס. 1 בפני השופטת אתי אדר
התובע: סרן (מיל.) שגיא גרינפלד
23 שמות רשומים בגיליון רשימת הדיונים שקבלנו.
19 מהם מואשמים בייצור או זריקה של חפצים.
השופטת ציינה שבית המשפט עמוס מאוד בגלל שביתת עורכי הדין לפני כשבועיים. אנחנו חשבנו דווקא שבית המשפט עמוס עבודה משום שזה תפקידו לעצור, לחקור, לשפוט, לקנוס ולהעניש כמה שיותר פלסטינים. שביתת עורכי הדין היא תנועת מחאה רפה כנגד המכונה האדירה שמפעילה מדינת ישראל כדי לדכא כל שביב של התנגדות לכיבוש.
זה לא היה היום של מראות קשים, משפטי הוכחות מרעישים, תובנות או חשיפות או עורכי דין שנלחמים עבור לקוחותיהם. לא. אבל דווקא בגלל זה זה היה יום שמשקף באמת את השיגרה העצובה והריקה שהיא האמת על בית המשפט הצבאי.
בזה אחר זה הוכנסו לאולם קבוצות של ארבעה או חמישה עצורים במדי אסירים חומים , התיישבו, חייכו או נפנפו לבני משפחתם שישבו באולם, קמו בזה אחר זה, דיקלמו את שמם המלא, ובזאת אפשר לומר שסיימו את תפקידם בהליך המשפטי שמביימת עבורם מדינת ישראל.
אחר כך, כמו פקידים חרוצים, דפדפו עורכי הדין בניירותיהם, ביקשו עוד דחייה או הארכה כדי "לדבר עם התביעה" שפירושו לנסות להגיע לעסקת טיעון.
השופטת גם היא מילאה את חלקה בלי הפתעות, הסכימה וקבעה מועד חדש. כן, ממש מרתק. ועוד ארבעה אסירים ועוד ארבעה אסירים ושוב "לדבר עם התביעה" ושוב דחייה. אז מה קרה היום באולם מס. 1 בבית המשפט הצבאי? טחנת הצדק טחנה על ריק. תיקים רבים נדחו לחודשיים.
התובע שמע אותנו משוחחות בספסלים האחוריים. הוא פנה אלינו ואמר שדחיית הדיונים הם תמיד יוזמה של ההגנה, ו"תבואו לתל אביב ותראו שבישראל משפטים נמשכים כפליים זמן". זה כמובן נכון. בית המשפט הצבאי היה מוכן לפסוק את דינם של הפלסטינים בלי כל הטירחה של טענות וטענות שכנגד וכתבי אישום ועיסקות טיעון. אבל הרי צריך בכל אופן להשתמש במערך משפטי כדי לשמור על מראית עין. מצד שני, בבית המשפט האזרחי בתל-אביב יש בכל זאת סיכוי לבעלי הדין לצאת זכאים.
חשבנו גם על הזמן הפלסטיני.
כמה זמן יחכה העציר עד תחילת המשפט ועד סופו.
כמה זמן ישב בכלא.
איזה חלק מן העונש יהיה המאסר על תנאי, וכמה זמן יהיה העל תנאי.
כמה זמן זה ייקח עד שהנער או הבחור יחזור שוב לכלא, אם בשל זריקת אבנים או חפצים, או מחוסר ברירה בתור שב"ח.
ועוד על הזמן הפלסטיני. ההורים או בני המשפחה האחרים שבאו לדיונים ישבו באולם בממוצע ארבע או חמש דקות - מתחילת הדיון בעניינו של הבן או האח או הבעל ועד סיומו. האנשים האלה יצאו מביתם כנראה השכם בבוקר, חיכו במחסומים, שילמו למוניות, לפעמים ויתרו על יום עבודה, ואז – חמש דקות באולם המשפט, עוד חצי חיוך תלוי באוויר, והמאבטח מסמן להם לצאת.
בצאתנו פגשנו בחצר חבורה של תיירים יהודים מאנגליה, חברים בארגון "יחד" שהם, כך אמרה לנו אחת מהם, דומים לג'יי סטריט באמריקה. הם באו כדי לראות במו עיניהם. ניסינו לראות את המראות המוכרים לנו דרך עיניהם: הקרוסלות והגדרות בכניסה, מכונת השיקוף, תאי הבדיקה הגופנית, עוד גדרות, חצר ההמתנה המלאה עד אפס מקום בגברים ונשים - רובם מבוגרים; עוד קרוסלות
, ושבעה קרוואנים המשמשים אולמות משפט.
לא נשארנו לראות אם הם גם נכנסו לאחד האולמות כדי לצפות בהליך עשיית הצדק.