ירושלים
קלנדיה, א-רם, ענתה, בוקר יום ד' 15.12.04צופות: סילביה פ., מאיה ב., ענת ט. (מדווחת). שתי אורחות מן המלווים האקומנים - שליחות להזדהות עם פעילי שלום ישראלים ופלסטינים. 06:45 מחסום קלנדיה:תור אחד רגיל, תור אחד הומניטרי והלחץ גדול מאוד. 30 מכוניות מחכות לבדיקה. חייל אחד בודק את זרם האנשים בתור ההומניטרי - כל ילקוט, אפילו של הקטן בילדים, נפתח, וההמון מאבד סבלנות. החייל מנסה למיין מראש את הגברים ולשלוח אותם לתור של הבדיקה המלאה כדי לדלל את התור ההומניטרי. בינתיים התור מושבת. פלסטינית צעירה ואסרטיבית מודיעה לו שעדיף לכולם שיחכה שהגברים יגיעו לבדיקה ואז יישלחו לתור השני וכך לא יעוכבו כולם. החייל שותק וכשהיא מגיעה להיבדק בודק אותה ארוכות. אנחנו מציעות למפקדת המחסום להוסיף עוד בודק בתור ההומניטרי. ושוב עולה השאלה המנקרת תמיד - מדוע אין יותר תורים בשעות הלחץ, האם באמת אין מספיק כוח אדם למחסום מרכזי כל כך. האם כל התנועה האנושית מרמאללה לירושלים צריכה לעבוד דרך שני חיילים בלבד? התסיסה מתגברת. ד' מחיל הנדסה קרבית, שתפקידו לאבטח, מנסה לעזור מיוזמתו: מאתר אנשים הזקוקים למעבר רפואי וניגש לבודק היחיד כדי לזרז את עניינם - "אחי, תסתכל על זה", וכשזה מאשר מעבירם דרך הפתח המיועד לתנועה צפונה. בין השאר הוא שולח מורה צעיר לתור הרגיל. המורה מוחה ומבקש את עזרתנו. עד שאנחנו מבררות אצל המפקדת, שאמנם למורים מותר לעבור בתור ההומניטרי, המורה עובר בתור הרגיל ומביע את אי שביעות רצונו מתפקודנו... לא נעים. ר', תלמידת תיכון מעיסוויה, מסורבת מעבר כי אין לה תעודת זהות. פלא שהצליחה לעבוד עד כה. היא רשומה אצל ההורים והם בירדן עכשיו, אבל היא כבר בת 16. צריכה להתחיל תהליך הוצאת ת"ז, אבל מה עד אז? אנחנו מנסות להתקשר למוקד להגנה על הפרט לפי המספרים לזמן שלא שעות עבודה והטלפונים מכזיבים: באחד - לא שייך בכלל, בשני לא עונים. רק אח"כ מתברר שגם המספר השני שגוי. ר' נשלחת הביתה ומבירור שלנו יצרה קשר עם המוקד. אישה חולת סרטן שצריכה להגיע מדי יום לטיפול רפואי בירושלים מבקשת להגיש תלונה אצלנו על כך שעוכבה אתמול כשניסתה לעבור ברכב. היום היא עוברת ברגל. יש לה אישורים על מחלתה, על הטיפול, על המצב הפגיע שלה. האם התנהלות המחסום, שהיא במקרה הטוב חסרת-הבחנות ותלוית-משמרות (ולכן נטולת זיכרון אנושי) מסוגלת להתחשבות כזאת? התשובה היא לא. אנחנו מוסרים לה את הטלפונים של הרופאים למען זכויות אדם. אגב, אמיל, קצין המת"ק שהיה כה מעורה בעניינים וניסה קצת למתן את הדורסנות המחסומית, נראה מנותק למדי היום. אנחנו מתרשמות זו פעם שנייה שאין לו סמכות ברורה במחסום ואנשי המחסום מעדיפים להתעלם מהצעותיו. האם נציגי המת"ק, שהיוו נקודת אור אנושית, מאבדים בזמן האחרון את הרלוונטיות שלהם? בדרכנו אל האוטו אנחנו מבררות על ג'יפ 76 אצל מוכרי הבייגלה. הם טוענים שלא הגיע בימים האחרונים. 08:25 א-רם:אנחנו עוברות במכונית ולא עוצרות, מכיוון שאין תור בכלל - לא מכוניות ולא רגלי. 08:45 ענתה:אנו מתקבלות במאור פנים לא אופייני לחיילי מג"ב. י' מנהל אתנו דיון אמפתי על משמעות המחסומים והכיבוש! ח', מפקד המחסום, מטפל בעניינה של צעירה חסרת ת"ז טיפול סבלני למדי. מישהו אפילו מציע לנו קפה. ומה כל זה מוכיח? הדבר רק מדגיש שהמחסום נשאר כלי דיכוי לא מוסרי גם כשהוא מאויש בחיילים המשתדלים לנהוג באיפוק ובמוסריות. שתי הצופות האקומניות מבקשות לתרום למחסום ווטש ומביעות הערכה לפעילות הארגון. אין מה לדבר, ההזדהות של פעילי שלום זרים עוזרת.