ג’ובארה-ארתאח, יום ד’, 22.12.04, בוקר משקיפות: נטלי א’, אלישבע א’, רינה צ’, מיכלינה ד’ (מדווחת) ארתאח 7:15 – 7:25 – ברחבת “גב-אל-גב” נבדקים אוטובוסים עם משפחות אסירים שבאו לביקור קרוביהם. בחוץ ממתינות חמש משאיות. משיחה עם חיילת בשער ועם נהגי המשאיות עולה שהשער נפתח בין השעה 5:00 ל-5:30 והפועלים כבר עברו. פריקת הסחורות תחל כשתסתיים בדיקת האוטובוסים. עזבנו, כששתיים נוסעות לבית איבא ושתיים (אלישבע ומיכלינה) נשארות במחסום ג’ובארה.ג’ובארה 7:30 – 10:15 1. התנועה במחסוםהמעבר הפנימי בין צדו הצפוני למזרחי של המחסום: אין כמעט ממתינים בצד הצפוני של המחסום. כמעט שלא רואים הולכי רגל, אך קיימת תנועה ערה של מכוניות, ביניהן אמבולנסים ואוטובוסים עם משפחות האסירים.ליד הכיכרות והכבישים החדשים, המיועדים לישראלים, בולט מעין שביל שבו מנסות לתמרן מכוניות פלסטיניות. זהו כביש משובש, מלא בורות ואבנים, מפותל, בעל שיפועים חדים, צר מאוד, בחלקו בעל נתיב אחד בלבד, למרות שהוא משמש ככביש דו-סיטרי. המעבר בכביש זה בעייתי במיוחד עבור אמבולנסים עם חולים.לא ראינו עיכובים מיוחדים של כלי הרכב הנבדקים.מאחר שלא היה במקום נציג מת”ק ומפקד המחסום התייחס אלינו בעוינות מיוחדת, לא הצלחנו לברר מהם הקריטריונים למעבר במחסום.המעבר לכפר ג’ובארה: תנועה דלה מאוד, בעיקר של חקלאים אל הכפר. אין שינוי בכללי המעבר לכפר – הכניסה מותרת לישראלים, לתושבי ג’ובארה ולבעלי אישורים מיוחדים, בעיקר חקלאים. החיילים פעלו בהתאם לנוהל, אך בצורה נוקשה (לדוגמה, לא הורשו לעבור לג’ובארה ללא אישור מיוחד אפילו ילדים קטנים או אנשים זקנים) ומדי פעם גם עם נימה מזלזלת ביחס לעוברים ושבים. לדוגמה, לג’ובורה ביקש לעבור אדם מבוגר ובידיו כל המסמכים הדרושים. חייל שבדק את המסמכים שאל פתאום: “בן כמה אתה?” האיש ענה: “בן 74”. “לא נכון! לפי שנת הלידה שכתובה פה (החייל הצביע על המסמכים) אתה רק בן 72! אתה רואה? אתה בן 72!” השיעור בחשבון נמשך עוד כמה דקות, ובסופו הזקן עבר. לא ברור מה היתה מטרת ה”חקירה” הזאת, אך אם לא השפלת הזקן, אז אולי סתם הפגת שעמום. 2. עקירת עצי זיתב”בית הקפה” התלוננו התושבים על עקירת עצי זית בכפר. הלכנו לבדוק. כשמסתכלים מהכביש המוביל לכיוון עינב, מיד אחרי הגבעה שעליה חונות מוניות פלסטיניות, באדמות שבגבול בין ג’ובארה לא-ראס, ראינו דחפור. לא ראינו אותו בפעולתו, אך הוא נמצא במרכזו של מטע זיתים. 3. מעוכביםבעת שהותנו במחסום, מול עמדת המעבר לכפר, המתינו שבעה מעוכבים, ואחר-כך הצטרפו עוד ארבעה. כולם הגיעו למחסום בחזרתם הביתה לאחר שהייה בארץ ללא אישור. הראשון מביניהם המתין למעלה משעתיים, שישה אחרים – קרוב לשעה וחצי. הארבעה שהצטרפו בסביבות השעה 9:40 נשארו לאחר עזיבתנו את המקום. מיד עם הגעתם צעק אליהם אחד החיילים שישבו. מאחר שהמעוכבים הוחזקו במקום פתוח, סתם מקום בצדו של שביל, מול עמדת החיילים, לא מצויד בשום דבר, משמעות “לשבת” היא לשבת על האדמה, או לכרוע. 4. כלליבמשך כל זמן שהותנו במחסום לא היה שם נציג מת”ק. לדברי החיילת שענתה בחמ”ל מת”ק, הנציג היה כל אותה עת במחסום ארתאח, שם טיפל במעבר משפחות האסירים. מאחר והקליטה של הטלפונים הסלולריים באזור גרועה מאוד, לא הצלחנו לברר שום דבר עם החיילת לגבי כללי המעבר בכלל, והוראות בנושא הקלות במעבר עקב הבחירות בפרט. החיילים שאליהם פנינו בנימוס בשאלה, הגיבו בעוינות. אחד מהם אמר: “אני כבר מעדיף לדבר עם ערבים מאשר אתכן!” ואכן, לא קיבלנו תשובה כמעט לאף שאלה ומאף אחד. כשעברנו לעמדה המזרחית ופנינו למפקד המחסום בברכת שלום ובשאלה בדבר נוהלי המעבר, הוא אמר שידבר אתנו כשתגיע המשטרה לה הוא קרא כבר מזמן. תוך שתי דקות הופיעה ניידת המשטרה. בהתחלה פנה מפקד המחסום לשוטר בדרישה ש”יסלק” אותנו כי כאן “שטח צבאי סגור”. דרשנו לראות צו, אך אז מפקד המחסום שינה את דבריו והתלונן שאנו מפריעות לחיילים ועלינו לעמוד רחוק מהמחסום. שוב סירבנו והצבענו על סתירות ושקרים בדברים שמוסר החייל. לאחר שיחה עם השוטר, ומאחר שלא נראה שבעמדת בדיקה זו קורים דברים חריגים, החלטנו להתרחק קצת ובכך להרגיע את האווירה.