ירושלים

אר-ראם - קלנדיה, 9.02.05, יום רביעי אחר הצהרים, דניאלה י, תמי ב, אלי ל, איה ק(מדווחת) 3.00pm א-ראם. ארבעה אנשים, גבר ואישה מבוגרים יותר וגבר ואישה צעירים יותר, תושבי רמאללה, מעוכבים לצד המחסום. 'נלכדו', כשהיו בדרכם מכיוון ירושלים לחצות את צומת א-ראם, האישה המבוגרת, כבת שבעים אולי, אפשר שיותר, הייתה בבית חולים לטיפול בעין שלה. הם עומדים כבר שעה וחצי, קפואים, קר היה מאוד.תמי פונה אל החיילים, איש מהם אינו מוכן לומר מי מביניהם הוא מפקד המחסום, דבר שמאוד מצחיק אותם.חלקם מקפלים את תגיהם שנושאים את שמם, שלא ייראו.תמי טלפנה לנאוה האחראית לתלונות הציבור של משמר הגבול ,אלא שנאוה לא הייתה, והועברה לעטרה, ולפניה שטחה את הנעשה, הוסיפה גם את עניין החיילים המקפלים את תגיהם הנושאים את שמם כדי שלא יזוהו, עטרה הבטיחה שתשוב.בינתיים, חייל 'חרוץ' אחד צועק על המעוכבים שלא יישענו על המכוניות שחונות שם ליד, אלא ילכו לשם, הצביע לאיזה קיר ספוג מיים, או במילים אחרות, לאן שאתם לא בו עכשיו, למקום אחר, שלא בחרתם. מדוע שלא יישענו התעקשנו..... זה מכונית שלך הקשינו..... והחייל, נזוף, נוזף, זקוף בצדקנות חגיגית אמר: שזה כדי שזה לא יפריע לשכנים, שהמכוניות שלהם.מיותר לציין שמאוחר יותר כשתמי ואני נשענו על אותה המכונית לפני עיניו של אותו שומר כבודם של השכנים, זה לא הרעיד את מחושי המוסר שלו.בינתיים עטרה (ממחלקת התלונות כביכול) חזרה אל תמי, ובהתרגשות גדולה סיפרה שעומד להגיע עוד מעט הקצין הגדול סמ"פ מוניר. אלא שהוא יגיע בסודיות, בהחבא, בהפתעה, ואל לנו לספר לחיילים. כי מתברר, שמכל 'הסיפור', זה שהם מסתירים את התגים? אוי ואבוי, על זה ורק על זה מוזעק הקצין בסודיות שהיא מצפה שאנחנו נענה לה, כדי לתפוס אותם - ושוב, לא כי להסתיר את שמותיהם גורם רע לפלסטינים. חיי הפלסטינים כידוע נרמסים באותה המידה בין אם שמותיהם של החיילים גלויים או מוסתרים - אלא כי זה 'באמת', לתפיסתה של עטרה, נגד החוק. אבל להסתיר את התג, זה באמת לא חוקי!! נורא!ארבעים דקות אחרי שהגענו, שעתיים ורבע בערך אחרי שהם הועמדו בפינה, החל הרישום של הדוחות. למה רק עכשיו, שואלת תמי את מי שאנו יודעות שהוא מפקד בשלב הזה. הוא לא ענה, פיו חתום, פניו קשים ורציניים, אבל הודה שרק עכשיו התהליך החל, זה נכון, אבל אז מה? עוד עשרים דקות עוברות, והחייל יורד מה'מגדלור' בו הוא מתייחד, בעת שהוא ממלא את פרטיהם (מספר תעודת זהות, שם, שעת ה'צייד', ועוד כמה דברים ספורים) של המעוכבים על טופסי הדוח, עם דוח אחד עבור האישה המבוגרת שהייתה בבדיקה בבית חולים. היא מתבקשת לקרוא ולחתום. אגב, את הטופס (שהוא כאמור בעברית) החיילים לא טורחים (גם מי שיודע ערבית) לתרגם למי שנאלץ לחתום. במקומה ניגש אחיה, ומבלי גם לקרוא את המשפט האחד בערבית, חותם בעילגות פיסית גדולה. נראה שלא הוא ולא אחותו יודעים אולי לקרוא. כך היה נדמה לנו.ואיכשהו, דווקא זה, לכשעצמו איננו דבר, ואיננו על הכיבוש או הרשע, מהכל, בבת אחת ומחדש חידד ביתר שאת (את מה שלעיתים מתעמעם מרוב החשפות לרשע אינסופי וקבוע שמקהה אולי לעיתים את האפשרות לחוש בכל רגע ומול כל דבר בעוצמה הראוייה) את גודל הפשע, את גודל החושך, את גודל החטא, שכל אחד ואחת מאיתנו, המשרתים בצבא וקובעי המדיניות בראש ובראשונה, ואיתם כולנו, ההורים, המסכימים בשתיקה או לא בשתיקה... כולנו כל אחד ואחת במידתו ובמידתה, שותפים לו במידה כזו או אחרת. והרכנו את הראש, כך נדמה לי, אני הרכנתי.בארבע המחסום נסגר לפתע מכיוון השטחים לירושלים.אלי שואלת, למה המחסום סגור?אני לא אמור לתת לכם דין וחשבון, אומר החייל.אלי מתקשרת לקצין מוניר, שהטלפון שלו לא עונה, ואז לבני מוטאי, שעונה. זה דחוף הוא שואל אותה. היא מפרטת. אנחנו באמצע אירוע ירי גבירתי, ואין לי מושג מי את. 'אל תישענו על המכוניות', נזעק שומר המוסר הידוע, 'כמה פעמים אני צריך להגיד לכם.. חברה, זה מכוניות של אנשים'. ושוב, כמה רגעים אחרי זה, ממש כצפוי, באופן מביך, נישען אנחנו היהודיות (לצורך המחקר) על המכוניות האלה, מה שלא ייראה, או יסעיר איש - כמובן. שומעים בקשר על מכונית סוברו לבנה מכיוון ביר נבאללה... ושנשמעו שני פיצוצים... לא שום פציעות... שהם (החיילים) במרחק מאה וחמישים מטרים... ושעל פי 'המקומיים' מדובר בנפצים.עשרים דקות אחרי שהביא החייל את הטופס של אחד המעוכבים מגיע הטופס השני. (עשרים דקות למלא כמה פרטים?)עוזבות בארבע ועשרה. מחליפות טלפונים (ונשיקות גם) עם המעוכבים, ששניים כבר בעצם שוחררו כדי לעזוב, ורק מחכים לשניים האחרים.ניראה אותם אחר כך במחסום קלנדיה, בדרכם לרמאללה, והם יודו לנו, והבטן תתכווץ, כי לא בטוח שעזרנו, ואם כן גם זה נורא, כי מה אם לא היינו שם, מה עם כל השעות הארוכות שבהן אין זקנות יהודיות (וטיפה צעירות גם) כדי שחיילים לא ירגישו שהם פועלים בחלל ריק לגמרי ומכל הסיבות הפגומות (הבדלה על פי גזע) ייענו לנו לפעמים... לנו, לא לפלסטינים שהם גוזלים מהם את חייהם, אלא לנו, המביטות. לנו היהודיות.בצומת א-ראם (האמיתית), ששמאלה היא הדרך היא לכיוון ביר נבאללה וימינה לתוך מרכז העיר, וישר לקלנדיה, המון ג'יפים חוסמים את הדרך שמאלה. אולי זה קשור באותו אירוע כביכול ששמענו בקשר. לא יודעות. נסענו לקלנדיה. 4.20pm קלנדיה.לעומת יום שלישי שלא היו רוכלים בכלל, ישנם כמה. כמה טיפות צבע של פרות וירקות בים האפור הממאיר הזה.קר מאוד.הבנייה במחסום קלנדיה ממשיכה. מה שהיה מכונה תור 'הומנטארי' התבטל. וישנו שער נמוך חדש שתפקידו עוד אינו ברור. שתי קרוסלות (מצפון לדרום) נוספו צמוד למעבר המכוניות אלא שעדיין אינן מופעלות. חוטי חשמל מעל כל קרוסלה עבור אפשרות הכליאה בשלט רחוק עדיין לא מחוברים. כמו שכבר נכתב, לכיוון צפון שוב שתי קרוסלות. המטרה כפי הנראה היא לשלוט (יותר מבעבר) במעבר לכיוון רמאללה כחלק מיישום החוק המפלצתי החדש שבו פלסטינים נושאי תעודות כחולות או אזרחים, תושבי מזרח ירושלים, לא יכולים על פי 'חוק', להיכנס לשטחים. מה שלא הגיוני בכלל. כי חלקם עובדים שם, שלא לדבר על קשרי משפחה. כשהמטרה האמיתית היא לדחוף לטרנספר מבלי להכריז עליו. להפוך את החיים לאותם תושבים עם תעודה כחולה לא אפשריים, ולהידחף לעזוב את ירושלים.בכלל ישנה הקפדה מאוד ניכרת וחדשה בבדיקות לכיוון רמאללה. הן באר-ראם והן בקלנדיה. כנראה כדי ללכוד את 'מפרי החוק' שהרי כצפוי ימשיכו מן הסתם לחצות את המחסומים, ולדאוג לזה ש'החוק' אכן יעשה את תפקידו החתרני, האמיתי.במחצבה גם כן ממשיכים בבנייה. לא ברור בדיוק מה. חניון? כביש? תחנת דלק?לא זוכרת מתי עזבנו. היה חושך.