ירושלים

א-ראם וקלנדיה - יום ג', 15.2.2005 אחה"צ משקיפות: נורה א.רוני ה. איה ק. ואיריס ב. (מדווחת) א-ראם 16:00. תור קצרצר במחסום לכוון ירושלים. שתי נשים ושני גברים מעוכבים כבר קרוב לשעה. הורדו מן האוטובוס שעשה דרכו צפונה לכוון רמאללה. בדיקות אקראיות, ענישה רטרואקטיבית על כך שהם, בעלי תעודות שטחים, העזו להיכנס לירושלים. מחכים עד שיקראו להם לחתום על טפסי אזהרה. "מותר לי לעכב עד שלוש שעות" מבהיר המפקד, אך כעבור כעשר דקות ארבעתם חותמים ומשתחררים. קלנדיה 16:35 תנועה כבדה אך זורמת של אנשים משני הכוונים. המעבר במעבר ה"הומניטרי" סגור ע"י שער. מועברים דרכו אלה שבאמתחתם מנשא חריג (תיקים, עגלות) או בכסא גלגלים ובעיקר.. אלה שיש להם את ה"חוצפה", האומץ או הידע שאכן אפשר לבקש לעבור שלא בקרוסלה. שוב נראים המראות הקשים של התמרונים דרך הקרוסלות הצרות עם ילדים קטנים, עגלות, סלים כבדים ועוד. אני עוד זוכרת את אותו אחר הצהרים כשאמיל אמר שהקרוסלות הוסרו לתמיד..בכל מקרה, תור נפרד לנשים ולגברים (שעליו מקפידים מאד החיילים והחיילות), אך בסופו של דבר כולם עוברים בקרוסלות. שתי קרוסלות נוספות הותקנו לצד אלא שכבר פעילות, יתכן שלצורך בדיקה גם של העוברים צפונה (בעתיד). אחת החיילות רושמת בדפים את צבע תעודת הזהות של העוברים לכוון דרום. עשינו דרכנו צפונה לכוון המוניות ושם שמענו מספר סיפורים: הראשון דווקא סיפור עם סוף טוב: בשעות הבוקר הגיעה למחסום אישה עם אמה בדרכה לבית החולים ברמאללה שם אמורה היתה ללדת. בעודה היא עושה דרכה לכוון המחסום תפסו אותה צירים חזקים. איש אחד יצא ממכוניתו, הכניס אותה לתוכה, החיילים העבירו אותו במהירות את המחסום ו.. האישה ילדה. אמבולנס נקרא להעביר את היולדת והרך הנולד אל בית החולים.יתר הסיפורים קשים כרגיל: ש' מספר לנו כי אחיו נפטר באוגוסטה ויקטוריה ב 28.1. ב- 29.1 ניגש ש' אל המחסום כדי להעביר את גופת אחיו אל קלנדיה. ההעברה היתה מתואמת עם המת"ק וכל האישורים מוסדרים. ש' ניגש אל המחסום ודיבר עם המפקדת האחראית כשלפתע הוא מרגיש מישהו אוחז בזרועו. הוא חשב שזה אחד מחבריו, הסתובב אליו בחדות ולפתע הוטח על הרצפה בכוח רב, והחייל, שהטיח אותו החל מקלל. ש' התקשר לדליה באסה, סיפר לה את המקרה והיא ביקשה ממנו דו"ח כתוב. לש' אין זמן להתלונן ובכל מקרה, הוא שואל: "מה יעשו לחייל הזה בכלל?"בדרכנו הביתה (19:00) מבקשים מספר נהגי מוניות לספר לנו כי חייל משמר הגבול עובר בשעות שונות (צהרים, לילה), יורד מרכבו (לא אותו הג'יפ הידוע לשמצה בחודשים האחרונים) מכה וצורח על הנהגים. ההכאות מתבצעות באמצעות הקסדה ועוד אמצעים מגוונים. האלימות המילולית קשה: "אתם חמורים, אתם ערבים, פלסטינים.. אתם על הזין שלי" ועוד ועוד. חלק מהנהגים מראים לנו חבורות – כולם נסערים מאד. ובדרך חזרה לא-ראם, אני חושבת לעצמי בזעם ותסכול על איך שהמעשים האלימים והנבזות נעשים להם כך על בסיס יום יומי לאור יום ולעיני כל, בנקודות שונות במחסום ומסביבו – ומי שומע בכלל את הסיפורים האלה? מי מעביר את צעקתם הבלתי נשמעת של אנשים רבים כל כך הלאה? אל מי יתלוננו? ואם יתלוננו, מי יטפל? מי יעניש? את מי כל זה בכלל מעניין...