בית לחם

בית לחם וכביש 60, יום ג' 22.2.05 משקיפות: יעל י', חוה ה' (מדווחת) משמרת מ-14:00 עד 18:30 בין מסלולי הבטון המכוערים המובילים לעמדת הבידוק במחסום 300 עומדת קבוצה גדולה של תיירים. צליינים או מבקרים. כל אחד מהם מבצע את הפירואט המוזר - ישר, חצי סיבוב שמאלה מתחת לעמדת השיקוף (?) עוד כמה צעדים לעמדת הבדיקה המאוישת ואחר כך במבט קצת אבוד אל בין מסלול הפחים המכוער כיעור כמעט תוקפני, מוביל ימינה ועוקף עיקוף גדול את מגדל השמירה המכוער, עם הסמרטוטים התלויים עליו ונגררים עם הרוח בדרך לירושלים. החיילים התיחסו לנוכחותנו שם באדישות גמורה. עמדנו איפה שרצינו בתוך שטח המחסום ומבחינתם נדמה לי שהיינו יכולות לעשות תרגילי אקרובטיקה או לשיר שירי עם – זה לא היה אכפת להם.לא ראינו צבא או משטרה בכניסה לאל-חאדר וגם לא על הגבעות מצדדיו ולכן לא עצרנו שם ונסענו ישר למת"ק. שם, צמודים ודבוקים לקרוסלה הדוממת עמדו כ-10 אנשים מחכים, לדבריהם למעלה משעתיים, שיפתחו את האשנבים. שלפנו את הטלפונים והנה, מעשה נסים, רוח חיים נשבה בקרוסלה, זו נעה והסתובבה וכל התור המצפה נכנס ונעמד ליד האשנבים. לטובת חברותינו עדה וחיה נציין כי המודעה שלהן נמצאת שם יחד עם המודעות של המת"ק על שעות וימי הפתיחה והסגירה.נסינו לעזור לאדם שעובד, לדבריו, באחזקה באחת הכנסיות בירושלים. הוא בקש תסריך להכנס לירושלים. לא הצלחנו למרות שיחה ארוכה ומפורטת עם מוטי. נושא הכנסיות ועובדיהן מוסדר היטב בין הנהלת הכנסיות והשלטון הישראלי וכמו הרבה דברים אחרים – מרגע שזה מוסדר וקבוע, אמנם אין אפשרות להתעלל בבני אדם, מצד שני – אין אפשרות לאלתר ולעקוף נוהלים. עם הזמן נכנסו אנשים נוספים למת"ק וככל ששאלנו – כמעט כולם קבלו את מבוקשם (בדרך כלל כרטיס מגנטי)בדרך חזרה נתנו טרמפ לאשה צעירה שמכוניתה חנתה באל-חאדר. היא אמרה בשקט ובצניעות כי "היה טוב אילו היה קצת יותר קל". לא בקשנו פירוט. משם נסענו לוואלג'ה. בקרנו בביתו של אחמד מוועד הפעולה של הכפר, איש אציל נפש המוכר להרבה מחברותינו. מתברר שבשבוע האחרון נפסקו ההתעללויות החמורות של משמר הגבול – לא לוקחים אנשים באמצע הלילה לחקירה ואין מחרימים מכוניות. עם זאת נראה שתושבי הכפר אינם מתפעלים מההפוגה שזכו לה כנראה משום שהם יודעים שזו רק הפוגה. על כמה שאלות ששאלנו קבלנו את התשובה "זה לא ברור". ענן של השערות, פחדים והפחדות מכסה את העוול. חשבתי על המתנחלים העומדים להתפנות – על סכומי הכסף המחכים להם, על השמיכה הדביקה של השתתפות לאומית בצערם, על ההפגנות, האיומים, ההבטחות, על הרחמים העצמיים ועל אהבת האדמה, הבית, החממות, איכות החיים והנופים שהם דוחפים לגרוננו בכל הזדמנות וחשבתי על אחמד שגם הוא אוהב את אדמתו, משפחתו ואיכות חייו בכפר קטן עם כבישים בלתי אפשריים אבל שום פצויים לא מחכים לו ובטח ובטח שלא שום השתתפות בצערו. טוב, נו, כרגיל. אי אפשר להשוות.