ענבתא-בית איבא, יום ב’, 21.3.05, בוקר משקיפות: רוחמה ש’, לאה א’, עדנה מ’ (מדווחת) ענבתא 8:10 תנועה דלילה של מוניות. אין אוטובוסים בכלל. שוב אנחנו שומעות על הבעיות החמורות בבית איבא.בית איבא 8:30 כל המוניות מרוכזות בכניסה לדיר א-שאראף. גם האוטובוסים באותו מקום. מסתבר שנהגי המוניות חוסמים את האוטובוסים. בין שתי הקבוצות יש מתח רב, עד כדי תגרות ידיים. נהגי המוניות זועמים על שהצבא מאפשר רק לאוטובוסים להתקרב למחסום. המוני הולכי רגל, צעירים קשישים נכים (על כיסא גלגלים, על קביים), אמהות ואבות עם תינוקות רכים בזרועותיהם, ילדים קטנים נאלצים ללכת כקילומטר עד לנקודות הבידוק למעבר לשכם. במקום שלושה האמרים-ג’יפים של החטיבה. אנחנו מתקשרות למג”ד היחידה, נ’, בעזרת חנה ברג שאתנו על הקו, ומבקשות שיירד לשטח ויראה את הזוועה. כנ”ל אנחנו מפנות בקשה אל המח”ט. ואז אנחנו מתפנות לדבר עם “סדרן העבודה” של נהגי המוניות ועם החיילים. באחד הג’יפים בחוץ עומד סרן ת’, שמתברר כי הוא המ”פ האחראי למצב החדש. לדבריו נהגי המוניות עם רכביהם חוסמים את המחסום ומאיימים על חיי החיילים והעוברים במחסום. מצדו נהגי האוטובוסים יכולים להיכנס למחסום וזו בעיה פנימית ביניהם. לעומתו אמר ה”סדרן” שגוזלים את פרנסתם בכך שמאפשרים רק לנהגי האוטובוסים להיכנס למחסום והם “חוטפים” את כל הנוסעים. “חיברתי” בין הסדרן לת’, שהגיעו אחרי משא ומתן ביניהם (בנוכחותנו) להסכמה ששני הצדדים היו מרוצים ממנה: נהגי המוניות יעמידו סדרנים שישמרו כי הם יחנו רק משני עברי הכביש, כך שהכביש יהיה פנוי, ואז יוכלו להתקרב למחסום. בנקודת הבידוק של קוצ’ין לא איפשרו לנו לצפות. הסתבר שאם לא נעמוד צמוד לחיילים אלא ליד הבטונדות בצד ונשקיף, מאפשרים לנו להיות שם.בנקודת הבידוק המרכזית מעבר הנכנסים ויוצאים משכם ואליה זרם, ולא היו מעוכבים.9:40 אנחנו מתכוננות לעזוב. נהגי המוניות עדיין לא נכנסו לקירבת המחסום. ת’ עזב את המחסום ולדברי החיילים שנשארו, ברגע שיחזור יאפשר כניסת מוניות. נהגי האוטובוסים עברו. תור ארוך מאוד של משאיות ואוטובוסים לעבר שכם שנכנסים אחרי בידוק קפדני ואטי.אחד מבעלי הבאסטות ההרוסות פנה אלינו: “תראו, פה הסימנים של ההאמר”. אכן, נראו. קיבלנו פנייה לעזור לו לקבל אישור להתפרנס מעט במקום זה. מאחר שת’ לא היה לא היה עם מי לדבר. מחייב המשך טיפול.9:50 עזבנו ובדרך שמענו שנהגי המוניות נכנסו למחסום. בעל הבאסטה עדיין אובד עצות ביחס לעתידו במקום.