ירושלים

אבו-דיס, ואדי נאר,יום רביעי 23.3.2005, בוקר משקיפות: תמר ל., נאוה אל. (מדווחת) אבו-דיס חג פורים שמח – סגר עד יום ראשוןהדרך למלון משובשת – כנראה עברו שם הרבה משאיות כבדות הנושאות בטון מלחמתי מזוין. תמר ראתה לראשונה את החומה המקיפה את גבעת מוסקוביץ ואת התנחלות "קדמת ציון". שוב שאלתי את עצמי - מי בעצם משלם עבור "השמירה הפרטית" המתבצעת 24 שעות ביממה בכל אחד משני הבתים הנ"ל?ירדנו חזרה לתחנת הדלק ועלינו עד קצה החומה, במקום בו האנשים עוברים מעל לגדר שבקצה שער הברזל. שני חיילי מג"ב עמדו שם ומנעו מתושבי שטחים להיכנס לירושלים – סגר פורימי. אחד השוטרים, עוף נדיר, ילדון חייכן, שופע אהדה וחברמניות השתדל להתבדח עם הפלסטינים מנועי המעבר. נראה שאינו קולט שאין תגובה לניסיון שלו להעלות להם את המוראל. לגבר שרצה להגיע לעבודה בצד השני של החומה אמר השוטר: "לא נורא, זכית ביום חופש, אני הייתי מת לקבל יום חופש..." הרגשתי רע מאוד לשמוע זאת. נראה שהילד במדים פשוט לא קולט את חומרת העוני, האכזבה וההשפלה שבצד הפלסטיני.בעלי תעודות כחולות וילדים עברו ללא תקלה והשוטר אף עזר לקטנים לקפוץ מהגדר לקרקע. לאישה שהגיעה עם 4 ילדים קטנים ותינוק הסביר החייל ש "את לא יכולה לעבור אבל הילדה הגדולה הזו (ילדה זרה כבת 11) יכולה לקחת את ילדיך לבית הספר". האישה לא השתכנעה ואמרה שהילדה כנראה לומדת בבית ספר אחר ומלבד זאת התינוק זקוק לבדיקת רופא. ברגע שהעלתה את הנימוק ההומניטארי היא הורשתה לעבור בלי בעיות.לגבר כבן 35, נכה ברגל, (נכות קשה ומאוד מורגשת) שהיה צריך לקבל זריקה יומית בבית החולים מעבר לחומה לא היה זימון למרפאה (הוא משלם עבור כל זריקה בנפרד 150 ₪ וחייב לסיים את סידרת הזריקות באורח סדיר). השוטר העביר את עניינו לקצין שהיה בג'יפ שעבר במקום והוא סורב. האיש התעכב לשוחח אתנו מבעד לסורגים והנה הגיע קצין אחר, השוטר מיהר להעביר את עניינו לקצין החדש – והפעם האיש עבר. מנפלאות הבירוקרטיה הישראלית.המשכנו לכיוון ה "אין פישפש", שוטר אחד בדק תעודות אך לא ראינו התקהלות או סירובים והמשכנו לואדי נאר. ואדי נאר עוד בהיותנו באבו-דיס קבלנו טלפון מרותי המבקש לבדוק את הענישה לגבי בעלי תעודות כחולות המגיעים מבית לחם. הקצין במחסום אמר שהוא נותן להם זימון למשטרה ושם הם מקבלים את עונשם "על הפרת צו אלוף" וכניסה לאזור שבשליטה פלסטינית. שאלתי על השמועות שהעונש שהוא נותן הוא קנס של 1,000 ₪ והוא עמד בתוקף על דעתו שהוא לא נותן עונשים – רק זימונים למשטרה. אבל יתכן שבמשטרה הם מקבלים את הקנס הגבוה.בצד עמד מיניבוס עמוס נוסעים לכיוון יריחו. כעשר דקות לאחר מכן שוחרר לאחר שהנוסעים ה"מפוקפקים" נבדקו והורשו להמשיך בדרכם. הוא נסע ימינה, דרך הכביש של התנחלות קידר.זמן קצר לאחר מכן נעצרו בצד שני אוטובוסים עמוסי נשים וטף בדרכם ליום כף ביריחו. 4 נשים הורדו מהאוטובוס. שתי נשים שכחו את תעודות הזהות שלהן בבית. הנהג רצה שנתערב ונשפיע על החיילים אך אנחנו לא חשבנו שנועיל, יתכן שאף נזיק. למען האמת גם לא הבנתי איך לאחר 4 שנים של השפלות ועצירות ומחסומים יש עוד פלשתינים שפשוט "שוכחים" את התעודה בבית. זה נראה כמו להגיע לשדה התעופה ללא הדרכון. אי ההתערבות שלנו הועילה והנשים חזרו לאוטובוס לאחר כמה דקות. ביקשתי מהנהג שיסביר להן שבמחסום יריחו הן עשויות להיות מורדות מהאוטובוס בשנית – אך התקווה ליום כף הייתה חזקה מהפחד.שתי הנשים הנוספות היו בעלות תעודות כחולות. התקרבנו כדי לדבר עם החיילים ונענינו ששום דבר לא יקרה להן פרט לזימון למשטרה ואז הן משוחררות.חיילת נזעמת שחשבה שאנו מתלוננות עליה באה לבקש צדק מהמפקד: "אני לא עשיתי שום דבר רע, איך אני יכולה לעבוד ככה? הן כל הזמן מגחכות ומעבירות את תעודות הזהות מאחת לשנייה, אני לא יכולה לעבוד ככה..."חייל המת"ק המוכר לנו מקלאנדיה, א. כמדומני, הובהל לטפל בעניינן. הנשים נראו מבוהלות אך נאמר להן ששום דבר לא יקרה – רק זימון למשטרה והן משוחררות לדרכן. אחת מהן השתחררה עם דמעות בעיניים לאחר שהוסבר לה על גובה הקנס, לפחות 1,000 ₪. ביקשנו מבחורה צעירה שדיברה מעט אנגלית שתסביר לשתיים שהן עשויות להיעצר בפאתי יריחו, מאחר וגם לשם אינן יכולות להיכנס והצענו להסיען עמנו לירושלים – אך שתי הנשים, כמו קודמותיהן, העדיפו את יום הכף על פני החשש מפני מה שאולי עתיד לבוא. ואולי זו הדרך הנכונה – להתמודד עם כל צרה הנוחתת עליך בזמנה ולא לחשוש לצרות עתידיות לפני שהן מגיעות.ושני האוטובוסים המשיכו בדרכם לכיוון החופש הקצרצר.