ירושלים

,א-ראם, קלנדיהיום ד',בוקר 11 במאי 2005יום הזכרון לחללי מערכות ישראלמשקיפות: נאוה אלישר, נועם דן ביציאה ראשונה למחסומים (מדווחת) "הפעם הראשונה תמיד כואבת..." מוקדם בבוקר, 5:30 אנו עוזבות את ירושלים דרך בית חנינא, בעצם אף פעם לא עוזבות. תוואי הסיפוחים נמשך הרבה מעבר לגבולות המוכרים לעיניים. המבט מתרגל למראה המוזנח והעזוב של הרחובות. בניסיונותיי אני משכנעת את עצמי שבשעה כזו, גם בארץ שלי אף אחד לא מסתובב. א-ראם: חייל וחיילת מתקרבים למכונית, תוך 15 שניות הם מבינים "עם מי יש להם עסק" ונעצרים. נשלח מבט של בוז מחויך, אני צריכה לזכור אותו, זה המבט הראשון שזכיתי לו מכוחותינו. עד 7:30 בבוקר אני אזכה בכול כך הרבה מבטים חטופים מהסוג הזה שכבר אתרגל ולא יעבור בי רטט של אימה.אולי באמת כדאי לכתוב על הרגלים. אותה שיגרה מהפנטת שנחשפה לפני היום. הציפייה שאכתוב על אירועים חריגים תאלץ להתחלף מיד! אין כול חריג תחת השמש. עולם כמנהגו נוהג. אבל איזה שפע של הרגלים שלא ידעתי על קיומם. פרוצדורה, מסמכים, תעודות בשלל צבעים, מבט בוחן, רכיסה של תיק, מישוש שקית צבעונית של אוכל, גלאי העובר על הגוף, מבט כבוי לחייל, מבט כבוי לאדם שמנגד- הרגלים.שלושה אנשים בעלי אישורי כניסה חוזרים על עקבותיהם במחסום ארם. סגר. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (השם יקום דמם?). סגר, סגר תרדוף. מחג החרות ועד היום יש סגר, חלקי, מלא, לא משנה. (הרי את שיגרת יומנו זה לא מעכב ממילא.)הם חוזרים לאחור, עוד מונית ועוד אחת, ב-4:30 עזבו את הבית ועכשיו הם כאן, מהשקיות הירוקות רואים פיתות חמות, חלווה, צידה לדרך הקצרה, קצרה מידי. הלך היום.התנועה הדלילה לא מעוכבת. מכוניות ממושמעות עומדות בכניסה למחסום, מחכות לתורן, אילוף הסוררים. אני כבר הייתי צורחת מזעם. נאווה אומרת שזו "תודעת חופש". היא בטח צודקת. אנחנו נוסעות לקלנדיה, רק לפני רגע עזבנו את מחסום א-ראם ועכשיו נגלת לפנינו יצירת הפאר הישראלית: גדר ההפרדה בגלגולה הנמוך וה"אסתטי". נחש בטון פוצע את הכביש לאורכו. רגע אחד רואים הכול ואחריו הבטון האימתני מלטף את האספלט: סגור, חתום. ממש שירה צרופה כול הכיעור הזה, הפנימי, הכוחני, המשחית, המבזה, הציני, היהיר, האלים מגולם בחומה אחת של בטון. דואגים לנו, לאלה שאין להם מילים לתאר את הכיבוש, מציירים לנו בתמונה את העלבון. סוג של הומור אולי, שרירות לב, לחצות עולם, לפלח את הלב, להישיר מבט ולהאמין שיש אזרחים סוג ב', שיש נטולי אזרחות, אנשים שאינם ראויים, ולעומתם - העם נבחר.סליחה על הדימויים, המטאפורות, המילים המקבילות. את הדבר האמיתי, האפל, האפור, אי-אפשר לתפוס במילים. אי-אפשר לתפוס בכלל. קלנדיה: הרבה אנשים לא מיישרים מבט, אני מבינה אותם, אני מרגישה קצת עירומה, קצת שקופה. לאורך המחסום יש סככה עם פלסטיקים נגד רוח, אני תוהה אם צריך לשפר את התנאים במחסום או שככה רק מנציחים את הנוכחות שלנו. אני מתעקשת שזה לא יהיה מבט אנתרופולוגי, משתדלת להביט בעיניים, (ס.יזהר היה עושה פה מטעמים ספרותיים), חייל חמוש במשקפי שמש יוצא מהסככה. משפריץ מכעס הוא מסנן ש "אין לכן מה לחפש פה, תמשיכו..." לאן נמשיך?? לרמאללה?? ניגש לקצין, שכנראה מצנן את הכעס שלו. עכשיו אני קצת פחות מרוגזת עליו, המשקפיים שלו לא ירדו ממנו, כמו מסכה, כמו חשכה, כמו קיר הפרדה מהמציאות. אולי רק ככה אפשר. חיילת מסתובבת בין הבטונדות בהתרסה ושולחת לעברנו מבטים רוויי בוז. התנועה זורמת והמון ילדים יוצאים לבית ספר. בעצם, אני לא יודעת מה זה "המון" זו הפעם הראשונה שלי ואני מופתעת מעצם הדרישה לתת דין וחשבון על כול תזוזה. אולי לכן האנשים הזורמים מהפתחים נראים לי ציבור גדול כל כך. הקרוסלות (עוד ביטוי פיוטי) מסתובבות. לא ראיתי יחס עוין במיוחד, לא עיכוב מיוחד, לא צעקות. ש-י-ג-ר-ה. ואולי זה הדבר הגרוע ביותר, לא ייחלתי לבלגאן, כדי לתעד אותו. ההתנהלות היומיומית היא-היא שקשה לי. יישור תעודת הזהות - מבט חטוף בתמונה - מבט חטוף באדם - קיפול והחזרה לכיס. איזו תשישות, איזו שחיקה."כשאתן כאן הכול זורם, כשאתן לא כאן הכול תקוע- אולי תבואו בצהריים? מ- 15:00 יש בלגאן גדול.." הוא אומר את זה בחיוך של תודה, מציע לנו בוטנים, עוצר לרגע להסביר. הולך. אולי זו התשובה שחיפשתי, אולי אחת מהן...אבל האמת היא שאין בלגאן, אין היסטריה, אין בעיות. הכול בסדר... כשאחזור בעוד כמה שעות הביתה, אוכל להשיל מעליי את הרושם המחריד הזה, לנסות לקלף את הידיעה ממני ולהמשיך בחיי החופשיים לפחות עד יום ד' הבא.. אחרי הכול.. יום העצמאות...