בית אומר

בית לחם וסביבתה, יום ה' 19.05.05 , אחה" צ משקיפות: גילי ק., נורית ס. (מדווחת) 15:20 מת"ק עציון: הגענו והייתה שם רק אישה אחת מבוגרת עם בנה. האישה גרה עם בנה ומשפחתו בבית-צפפה. לבן ולמשפחתו יש תעודות זהות ישראליות אבל לאימא יש תעודה פלסטינית. אי-לכך פעם בשנה היא נאלצת לבוא למת"ק על מנת לחדש את הרישיון לגור אצל הבן בישראל. זה היה ביקורם השני במת"ק ונאמר להם לשוב בעוד שבוע. המכונה לא עבדה. החיילים שנתנו לאישה את הניירות זרקו אותם על הרצפה ואילצו אותה להתכופף על מנת להרימם. היא השתמשה במקל הליכה ונאלצה לחכות הרבה יותר משעה ליד החלון כאשר רק אלוהים יודע מה עשו החיילים בזמן זה מצידו השני של החלון. צלצלנו למאהר, לעזר ולמוטי. השגנו רק את מוטי שאמר שעניין זה אינו בסמכותו. צלצלנו והתלוננו שוב ושוב עד שלבסוף הם אמרו שהם יצלצלו למשפחה כאשר הניירות של האם יהיו מוכנים.בהיותנו שם הגיע עוד איש לקבלת כרטיס מגנטי אבל הוא הגיע מעט אחרי 16:00 ולא קיבלו אותו. האיש לא ידע כי ביום חמישי המת"ק נסגר שעה מוקדם יותר. שמנו לב לפתקים השונים שהיו מודבקים על החלון בחדר ההמתנה המודיעים על הפקעת אדמות בוולג'ה, בית-ג'אללה, חוסן, בית אומר, בתיר ואל-ח'אדר.אל-ח'אדר: כשעברנו שמנו לב שהייתה שם צפיפות רבה של מכוניות ומוניות צהובות. מחסום בית-ג'אללה: היה תור ארוך של מכוניות שנבדקו והתקדמו די מהר. הייתה לנו שיחה נעימה עם שני אנשים בחנות הירקות. הם סיפרו לנו על המאבק שהם ניהלו לפתיחת הדרך לבית-ג'אללה. מסתבר כי בשלוש השנים האחרונות הדרך הייתה סגורה ואי אפשר היה לצאת ברכב מהעיירה. אחד מהם תאר לנו איך הוא נאלץ להעביר את אביו הזקן מעבר לקיר גבוה על מנת להביאו לבית חולים. עכשיו הם שמחים שהציבו שם "מחסום" המאפשר מעבר מכוניות, אפילו שזה מאט מאוד את התנועה. סיפרנו להם את הסיפור על הרבי והעז. מחסום 300, בית לחם: קיבל את פנינו קצין גרמני (הזכיר את הטיפוס בקרטון המתאר קצין במחסום) שכמובן פקד עלינו לעמוד מרחוק. לא קרה שם הרבה אך משעמדנו לעזוב התקרב אלינו איש שעבד כל אותו היום בבניין ברכס חלילים עם אחיו שגם הוא עבד שם. לשניהם היה רישיון עבודה ולאחד מהם היה כרטיס מגנטי. האח סיפר כי הארנק שלו נגנב בזמן העבודה ונשאר לו רק הצילום של תעודת הזהות. הוא ניסה להתלונן על הגנבה בשתי תחנות משטרה בירושלים (אחת בעיר העתיקה ואחת בתלפיות) אך המשטרה סירבה לקבל את התלונה. אולי משום שהגניבה לא קרתה באזור השיפוט שלהם. האיש היה מודאג שהתעודות הגנובות שלו ישמשו לפעולה בלתי חוקיות ולכן הגיע למת"ק על מנת לדווח על כך באופן רשמי.ביקשנו מהקצין הגרמני לבדוק במחשב אם לאיש באמת היו רישיונות, זאת על מנת שיוכל לחזור לביתו בבית לחם מבלי להיענש על אובדנן. הקצין הלך למחשב וחזר עם תשובה שהאיש הוא שקרן ושהוא שוהה בלתי חוקי בישראל. אנחנו טענו שזה בלתי מתקבל על הדעת כי אם הוא היה בלתי חוקי הוא לא היה מעז לבוא למחסום ועוד לבקש כי יבדקו אותו במחשב ..... הוא ודאי היה מנסה לחמוק בדרך אחרת.הקצין הגרמני לא הבין אותנו והחל בוויכוח ארוך ומיגע על איפה מותר לנו לעמוד. בזמן שהתווכחנו קרתה תאונה - משאית פלסטינית עלתה על מתרס (בריקאדה) פלדה וגררה אותו כמה מטרים לאורך הדרך. לבסוף הצליחו להוציאו, ללא נזק, מתחת למשאית. הנהג עוכב לזמן ממושך כעונש על ה"פשע הנוראי" שביצע. לבסוף הופיע קצין אחר שלקח את הפרטים של האיש שארנקו נגנב והלך לבדקם במחשב..... וראה זה פלא - הוא מצא שהאיש אכן קיבל רישיון עבודה!!! הוא קיבל רשות לעבור. אנחנו שקלנו האם להסיע אותו לאיזור הרוסי ברכס חלילים, היכן שארנקו נגנב, על מנת לדווח שם על האירוע. אבל הזהירו אותנו שלא כדאי לעשות זאת היות ועלולים להאשים אותנו בהסעה של פלסטיני השוהה באופן בלתי חוקי בישראל.... ואם האיש ייסע בעצמו, במונית או באוטובוס, הוא עלול להיעצר ולהיות מעוכב בשל היותו בישראל בלי רישיון. זה היה "מילכוד 22". צלצלנו למוקד ושאלנו לעצתם - נאמר לנו שהאיש צריך להגיש תלונה במשטרת בית לחם. נפרדנו מהם בלב כבד. האח של האיש נאלץ, בפקודת החיילים, ללכת מסביב למחסום בשביל של הולכי הרגל. אחרי הכול - הוא היה ער מחמש בבוקר, עמד שעות בתור להגיע לעבודה, עבד יום שלם ועבר את כל הבלגאן בדרכו חזרה, וזה לא היה מספיק מעייף - על פי תפיסת החיילים.