ירושלים

בית לחם וסביבתה, יום ד' 18.5.05, אחה"צ משקיפות: נעה ר., יעל ר., תרצה פ., איילת פ. (מדווחת) 14:45 במחסום ג'אבעה, בכניסה לגוש עציון, אין מעוכבים. 15:15 מת"ק עציון. 5 ממתינים בסככה, 2 ממתינים בחלון המאויש. אחד מהם יוצא ופונה אלינו. הוא עובד בכנסייה בירושלים, וכל שלושה חודשים מחדש את היתר הכניסה. אתמול נאמר לו שעליו להביא מהכנסייה פירוט המציין מה הוא בדיוק עושה שם, והיום, כשהביא את הפירוט, נאמר לו שלא יקבל אישור. על הדף שקיבל נכתב "אין מכסה לעובדי כנסיות". התקשרנו למוטי, שאמר לנו כי המכסה היא ל-170 עובדי כנסייה מאזור בית לחם, וכרגע נגמרו המכסות. מתי יהיו מכסות? "לא יודע". ואיך אפשר לדעת מתי יש עוד מכסות, צריך לבוא כל יום לבדוק? "כן". אז למה אמרו לו להגיע שוב למת"ק עם הפירוט? "כי מאז אתמול התמלאו 20 מכסות". 16:00 מספר הממתינים גדל לבערך 15, 2 חלונות נוספים נפתחים. בין המבקשים עובד נוסף של כנסייה, גם הוא לא מקבל היתר. 16:45 מחסום עציון לא מאויש, באל חאדר אין חיילים. 16:55 בית ג'אלה. 2 כלי רכב מעוכבים בכניסה, כעבור 15 דקות הם מורשים להמשיך, מלבד אחד הנוסעים שעובר להמתין בצד השני. אחד החיילים מקדם את התור בקריאות "תותח"/"גבר"/"אבויה" לעבר הנהג הממתין. מפקד המחסום נעמד ליד המעוכב. הבחור, תושב בית ג'אלה, מספר שלפני 3 שנים תפסו אותו ללא אישור, ולכן השב"כ ביקש לעכבו. מפקד המחסום נותן לו עצות: "לא כדאי לך לעשן, זה לא בריא. גם אני עישנתי פעם, אבל הפסקתי. אתה מזכיר לי את עצמי". פנינו אליו לנסות לקדם את השחרור, התשובה הצפויה היתה "ברגע שהשב"כ אמר לעכב, אני לא יכול להעביר". ב-18:00 הגיעה התשובה מהשב"כ: הבחור צריך להתייצב במת"ק עציון עוד ארבעה ימים ב-9 בבוקר, אצל קפטן יוני. הבחור ממשיך בדרכו. בחור נכה על כיסא גלגלים מתקרב, מתכוון לעבור במעבר המכוניות. המפקד מנפנף לעברו, "בוא, בוא", ומפנה אותו לנתיב אחר. הבחור מבהיר לו כי אינו יכול לעלות על המדרכה, והמפקד מניח לו להמשיך בדרכו. במהלך שהותנו במחסום ביקשו שתי משאיות להיכנס לבית ג'אלה, אך הוחזרו על עקבותיהן. ניסינו לברר אצל מפקד המחסום מה ההיגיון שעומד מאחורי זה."היגיון זה לא אצלי. תשאלי את אזהר מהמת"ק". 18:10 מחסום המנהרות – אוטובוס נשלח לבדיקה, שאר כלי הרכב עוברים. על כביש 60 בואכה טנטור, שוטרי מג"ב מפטרלים על הכביש. 18:20 מחסום 300. כ-15 מעוכבים בסככת ההמתנה ומחוצה לה, וביניהם זוג עם שני פעוטות. אחת מאיתנו הוציאה את מצלמתה כדי לצלם את המשפחה, ושוטר ששמר בפתח הסככה [אלכס ק.] ביקש ממנה לא לצלם אותו. אמרנו לו שלא אותו אנחנו מעוניינות לצלם. בשלב זה התערב בשיחה שוטר נוסף [נדב ש.) והבהיר שהשוטר ביקש שלא נצלם אותו ושאנחנו מתבקשות לא לצלם. שוב אמרנו שאין בכוונתנו לצלם אלא את המעוכבים (השוטר אלכס כבר התרחק בשלב זה מסככת המעוכבים), אבל נדב החל לסלק אותנו בצעקות: "תתרחקו 150 מטר, עופו לי מהעיניים". התפתח ויכוח על זכותנו לעמוד במקום, ומשעמדנו על זכותנו לעמוד שם נלקחו מכולנו תעודות הזהות, עוכבנו לחקירה והוגשה נגדנו תלונה על "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו". לאחר כשלוש שעות התחלנו להיכנס לחקירה, אחת-אחת, החקירה האחרונה הסתיימה בסביבות 23:00 . מיד עם תחילת העיכוב התקשרנו לעדה רבון להתייעץ איתה על חוקיות העיכוב ומה זכויותינו, אך אולצנו לסיים את השיחה די בהתחלה, ונאסר עלינו לדבר בטלפון)הטלפונים לא הוחרמו). עדה הודיעה לסילביה, וסילביה וחגית ש' עשו טלפונים לקודקודים רבים. כל אחד הפנה למפקד אחר, אבל לבסוף גם כשהגיעו למפקד של החיילים בשטח הוא טען שהפרענו לשוטרים וסירב להורות על שחרורנו. כל העיכוב שלנו עיכב את חקירתם של המעוכבים הפלסטינים שלא הספיקו להיחקר, ולשם כך נאלצו החיילים לעצור אותם (לפני חקירה!) רק כדי שיוכלו לעכב אותם בלי הגבלת זמן. חגית ש' נשארה במקום עוד כשעה אחרינו, וממנה נמסר שאחד המעוכבים הרגיש רע וככל הנראה התעלף. הוזמן אמבולנס שפינה אותו לתוך בית לחם. שאר המעוכבים/עצורים עדיין נשארו שם כשחגית עזבה.