בית אומר, חברון

בית לחם וסביבתה, יום ג' 26.07.05 ,בוקר משקיפות: תמר א., ליטל י., נורית נ., נעמה כ. (מדווחת) באופן כללי: בעיקר ביקורים ושיחות, מעט "עבודה שוטפת" מחסום 300 – כמעט ואין תנועה והכל נראה שקט. שנים או שלושה מעוכבים יושבים בסככה. הם נתפסו בוואלג'ה לאחר שנסעו בכביש שהצבא סגר לתנועה. עד שאנו עוזבות כולם כבר נכנסו לחקירה. החיילים מתייחסים אלינו בקרירות ובזלזול ולא נותנים לנו לעמוד במעבר להולכי הרגל ליד עמדת החיילים. לפתע אנחנו שומעות צעקות במבטא ערבי ודפיקות על הפח. אנו הולכות לראות במה מדובר ומפקד המחסום לא מתיר לנו להתקרב. אני מתקרבת בכל זאת (לראות מאיפה באות הצעקות) והוא מאיים שיעכב אותי, ואכן לוקח לי את תעודת הזהות. בסופו של דבר קצין גבוה יותר מרגיע אותו, ותעודת הזהות מוחזרת (יש לציין שלא צעקנו או התעמתנו עם החיילים). אנחנו חושבות שעניין הצעקות, שהגיעו מבחוץ ולא מתוך חדר סגור, היה סוג של שעשוע של החיילים בבנות ה"ווטש" המתחסדות. שיהנו. נסענו לבית אומר לבקר את יוסף, אדם שמחסום ווטש עוזרת לו במספר בעיות. אל ביתו הגיע אדם נוסף שאמר שהוא מנסה לקבל רשיון מסחר ממת"ק חברון ללא הצלחה כבר מס' חודשים. מישהי יודעת האם ניתן לטפל במקרים כאלה, או שאין מה לעשות מול ה"מכסה"? באל חאדר נפגשנו עם אישה פלשתינאית שגרה ולומדת באיטליה וכותבת על הכיבוש ובעיקר על המחסומים. היא ראיינה אותנו בנוגע למחסום ווטש וסיפרה לנו על ראיונות שערכה עם פלשתינים. בין הדברים שסיפרה, אמרה כי פלשתינאים רבים רואים בחיוב את פעולותינו, אך יש גם כאלה הרואים בכך את "חלון הראווה של הכיבוש", המחפה על הפרות זכויותיהם של הפלשתינים. לא הספקנו להגיע למת"ק או לוואלג'ה, למרות ששמענו שיש מחסום בכניסה לוואלג'ה.