קלנדיה, שועפת
קלנדיה, יום ג' 19.7.2005 אחה"צ צופות: איריס ב. רוני ח. עפרה ב. (מדווחת) ביקור בביתו של מ.נ. – קרבן החומה.כל המשמרת הוקדשה לביקור בביתו של מ.נ. במחנה הפליטים שועפת. לבטח אתן זוכרות את כתבתה של עמירה הס ב'הארץ', שגם יצרה קשר עם חברותינו, בהמשך לביקור קודם שלנו בביתו של נ. ב- 13 ביולי.הגענו למחסום ענאתה ב- 15:30. אחרי מספר דקות הגיע מ. ברגל כדי ללוות אותנו לביתו בקצה הצפוני של המחנה. בזמן שהלכנו הערנו למ. שהוא נראה מוטרד ועל סף התמוטטות, חלש ומותש. מעט מים
קרים אוששו אותו. ירדנו במורד המחנה, דרך סמטאות ללא מדרכות, מלאות בילדים.זועזענו מהצפיפות הנוראה, העוני וההזנחה. מחנה הפליטים נמצא בירושלים שלנו, לא בעזה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהיינו בו. (המחנה מנוהל על ידי אונררא – לפחות הם אינם חייבים בתשלום מסי עירייה).ביתו של מ. עומד בשורה התחתונה של בתי המחנה במורד המדרון הפונה צפונה. מול היישוב פסגת זאב.באזור המפריד בין פסגת זאב ומחנה הפליטים (כחצי קילומטר) חורשת עצי אורן. אולם, עתה, כאשר התחילה העבודה על החומה, השטח עטוף ענני אבק ורעש מחריש אוזניים מחוץ ובתוך ביתו של מ.. הבית קיים שם מאז שנת 1995, ולמרות קבלות המוכיחות תשלומים עבור חשמל וטלוויזיה במשך השנים, ונראה שלרשויות אין כל בעיות עם הבית. לפני כחודש, החלה העבודה על יסודות החומה ובמשך השבועיים האחרונים, מתרכזת העבודה בחזית הבית. עובדים שני דחפורים. אחד עוקר סלעים גדולים שהשני תוקע אותם לתוך ההר מזרחית לבית ובקו ישר אליו. הוא מצביע על קו החומה הממשיכה בכיוון לביתו. אנו מעריכות שזה יגיע אליו בקרוב מאד – אולי תוך יומיים. לפי הסימנים בשדה תעבור החומה חצי מטר מהבית.שני אנשי ביטחון מוצבים בחצר הבית. בצד השני של הואדי חונה ג'יפ נוסף. הם שם מ- 7:00 עד 16:30, במשך שעות העבודה. בנוסף, קיימת עמדת שמירה על רכס גבעת פסגת זאב. מ. אומר שהוא ביחסים טובים עם השומרים, נותן להם אוכל, מדבר אתם על מצבו הקשה ולא מאשים אותם מאחר שזו פרנסתם. הוא רק שואל: "מדוע אתם מקבלים משכורת כדי להרוג אותי?"דיברנו עם עו"ד דני זיידמן שביקר בבית עם מאיר מרגלית מהוועדה נגד הריסת בתים ושניהם אמרו שהבית אינו עומד בסכנת הריסה.אולם אין ספק שהחומה כמעט ותישק לבית.מ. מדבר עברית שוטפת. הוא בעלה של חנות סיטונאית במחנה, נשוי ואב ל- 8 ילדים. חייו הפכו לגיהינום מאז התחלת עבודת הבנייה. הוא הפסיק לעבוד מפני שהוא רוצה לשמור על הבית יומם וליל. הוא מפחד שמשרד מחלקת הביטחון (לא העירייה) תתלה צו-הריסה בוקר אחד, תצלם אותו ואחר תסיר אותו כדי שהוא לא ידע מזה, ואז הוא יעמוד מול הריסת ביתו. זה הפחד הגדול שלו. מבחינתו, זה יהיה הסוף. הוא בקושי אוכל ונמצא על סף התמוטטות. הוא קיבל אותנו בהתרגשות גדולה – בדמעות בעיניו. הוא דיבר ללא הפסקה, הסביר, כעס, עישן.נאלמנו דום, המומות מהתפרצות הייאוש של אדם הרוצה רק לחיות חיים נורמליים, להשיא את ביתו בחודש הבא, אדם שחולם: "במקום חומה, יכול היה להיות פה פארק ובריכת שחייה בגיא בהם יכולנו לעשות פיקניק יחד עם אנשי פסגת זאב".