ירושלים
קלנדיה ואבו דיס, שבת 27.8.05, בוקר משקיפות: נורית ל., ויוי צ., נורית א., נוגה ק., חוה ה. (מדווחת)2 אורחים מארה"ב קלנדיה – שהינו במקום כשעה, נסינו, כמו כולם, להבין איפה תעבור החומה ואיפה יעברו הולכי הרגל. מפקד המחסום היהודי, האחראי, אלא מה, על בטחוננו (!!!) בקש שנעמוד רחוק, שנזוז, לא משם, משם, וכו', אבל בתמורה באמת הסביר לנו ככל יכולתו את נפתולי החומה ושרטט על כף ידו את המעקשים והנפתולים שבהם תעבור חומת חונק ירושלים. לא היה לחץ של העוברים ושבים ולא היו מעוכבים
ועל כן נסענו לענאתה.ענאתה – כחצי ק"מ לפני הכניסה למחנה תל עפר ועליו יושבים כ-15 אנשים. ירדנו מהמיניבוס. לשאלתנו ענו שאין כניסה לענאתה. אם יש או אין סגר, איש אינו יודע, וזה גם לא חשוב כי לענאתה יש מעמד מיוחד. באופן עקרוני אפשר להכנס אליה אבל היות והיא גובלת במחנה הפליטים שועפאת, אסור לצאת ממנה דרך מחסום שועפאת, כי ממנו הרי אפשר להכנס לירושלים. לכן פתרו את הבעיה בקלות ובחן של גרזנים – אסור להכנס בכלל. כל האנשים הללו היושבים עכשיו על התל כבר עברו בדרכם את מחסום הקונטיינר וגם נבדקו שם אבל לענאתה כאמור יש מעמד מיוחד ואין כניסה. יש גם דרך עפר עוקפת שאפשר להכנס דרכה אלא שלמרבה הצער גם החיילים יודעים עליה וכבר תפסו כמה נערים והם מעוכבים עכשיו ואבא שלהם יושב בשמש ומחכה."אז למה אתם מחכים"? שאלנו. אנחנו מחכים שהם (החיילים) ילכו.התחלנו לטלפן. בשבת זה ענין מתסכל. או שלא עונים או שאומרים "זה לא קשור אלי". השאלה "למי זה קשור"? גורמת סבל רב לנשאל מהצד השני של הקו והוא מתחבט ונאנח בטרם יאמר: אני לא יודע. תצלצלי למשטרה, ואכן צלצלנו לכל מי שיכולנו להעלות על הדעת ובעודנו מטלפנות, קמו פתאום כל האנשים היושבים על הגבעה בשמש והתחילו לרוץ כי פתאום פתחו את המחסום, שחררו את המעוכבים, החיילים עלו על הג'יפ והלכו להציק במקום אחר. בטחון ישראל נושע, וגם הפרנסה של המחכים הסבלניים (לאותו היום). רק אנחנו נותרנו עם הטלפונים המופתעים בידינו.בענאתה עצמה ראינו את הבטונדות הישנות, אלה שגבהן רק כמטר וחצי, מושלכות אל חצר בית ספר. אולי מנסים להרגיל את הילדים שכשיגדלו לא יהיה קשה להם לחיות בין החומות הללו ואולי משתמשים בחצר בית הספר כמצבור של פסולת לא נחוצה (לצבא). אבל נהגנו, תושב ענאתה בעצמו, הביע את החשש שמא מתכוונים להעביר חומת זוטא ממש באמצע חצר בית הספר. בעמק מתחת לבית הספר סוללים את הדרך שעליה תעבור, אם אין אלוהים, החומה. אבו דיס - דו"חות קודמים תיארו כבר את לוחות הברזל המרותכים אל הפשפש הקטן. בפעם הקודמת שראיתי את המקום היו אלה "תלתליות" קוצניות שהתנהגו קצת כמו חיילים – הן שרטו וצדו את שולי בגדיהם של המנסים לעבור. עכשיו ריתך הצבא את כל מלוא השער בלוחות ברזל. כמובן, התושבים פרצו את אחד הלוחות וקיפלו מעין כנף ברזל משולשת בתחתית השער הפוערת פתח משולש שאפשר לעבור דרכו. ראה הצבא והציב במקום 4 חיילים והם נשענים על ניו ג'רסי מרוט שהיה פעם לבן, גם הוא מפליטי הכיבוש.כדי לעבור במעבר הזה צריכים העומדים בצדו השני להשתוחח אפים ארצה, לזחול קצת דרך הפתח המשולש ואז יוצאת יד ומושיטה את המסמכים. אחר כך מופיעים הפנים ואחר כך, אם מאשרים זאת החיילים – יוצא גם כל הגוף ואתו ההסברים והתחנונים. תחנוניו של אדם המבקש להצטרף אל משפחתו בכנסיה ("אני נוצרי, אני נוצרי") תחנוניה של אשה זקנה (שהושבה ריקם) ועוד אחרים. ולענין הסגר – יש או אין סגר? הנה תשובה מעוטרת בחן הגרזנים הנזכר: מי שמבקש ללכת לעבודה מושב ריקם חזרה כי "היום שבת. היום לא הולכים לעבודה"! מי אמר שאין הגיון בצבא?לא עבר זמן רב והמפקד הגיע רכוב על ג'יפ, דיבר בגסות של בהמה אל חברותינו וחיזק את ידי החיילים העושים במלאכה באומרו אלינו: אם לא תלכו לצד השני אני סוגר לגמרי את המעבר; שגם זה מין וריאציה על הנוהל המגונה הנקרא בצבא "נוהל שכן" שגם הוא פיתוח ישראלי של ה"הפרד ומשול" שכל הכובשים בהסטוריה ידעו תמיד היטב מאד להשתמש בו.נו, התכסחנו אתו קצת.