בית אומר

בית לחם וסביבתה, יום ב' 01.11.05, אחה"צ משקיפות: רות א., אילנה ד. (מדווחת) מחסום 300 נראה נטוש, סוכת המעוכבים הייתה ריקה ונעולה, מכונית אחת עברה דרומה ולא נראו הולכי רגל. לא עצרנו לדבר עם החיילים.בדרכנו לבית אומר שם היינו אמורות לפגוש את אחמד (מכר של איבון) ולמסור מסמכים לאבו נסים, ראינו חמורים רבים, נושאים משאות וצועדים לאורך כביש 60 (אלה עדיין אינם זקוקים לרשיון). אבו נסים ואחמד ביקשו שנמשיך למחסום שהוצב בבית אומר, למרגלות מגדל השמירה. עצרנו בצד הכביש, ממול למגדל וטיפסנו במעלה שביל העפר החלקלק והתלול, בו מצטווים תושבי המקום לטפס בכדי להגיע לבתיהם. אחד התושבים, גבר קצת יותר מבוגר, התלונן שהוא חולה ואינו יכול לטפס. החייל בעל הנשק השלוף, צעק עליו שהוא משקר והכריח גם אותו (מול בנותיו שליווהו) לטפס במעלה השביל. מטרידה המחשבה איך יעברו בשביל הזה, שלארכו תלתלי תיל, והעובר דרך חצר פרטית, כאשר העפר יהפוך לעיסה חלקלקה בעקבות הגשמים שיבואו בקרוב. זוהי דרך ה"טרטור" וההשפלה אותה עוברים תושבי בית אומר, היורדים ממוניות ואוטובוסים בדרכם הביתה עמוסים משאות לקראת החג. מכוניות המגיעות למחסום נעצרות ותעודות של הנהגים והנוסעים נבדקות, תעודותיהם של הולכי הרגל, שזה עתה ירדו מהמכוניות אינן נבדקות. ניסינו לשאול את מפקד המחסום (מחיל התותחנים), מה ההיגיון בתביעה מן התושבים ללכת הביתה בשביל הפתלתל והמסוכן, במקום בדרך הסלולה, אך התרשמנו שגם הוא אינו יודע את הסיבה להוראה הזאת והחיילים פשוט מבצעים את הפקודות שקיבלו. אנחנו יכולות להבין זאת רק כעונש קולקטיבי על האירוע מלפני שבועיים בצומת עציון.בכניסה לאל ערוב נתקלנו באותה התופעה, גם שם לא התרשמנו שהחיילים מבינים את ההיגיון שבה. לדבריהם, היו לאחרונה מקרים של זריקת אבנים על מכוניות בכביש 60 וכן סיפרו לנו שזה עתה תפסו מכונית גנובה ועכבו את הנהג, זה הציע להם להזמין את המשטרה(!). החיילים במחסום זה היו יותר ידידותיים כלפינו אך אנחנו התרשמנו מאד ממצוקתם. הם חיילי שריון ולא עשו רושם שהם מזדהים עם מה שהוטל עליהם. המפקד אפילו מלמל כלפינו: "אתן לא חושבות שמספיק קשה לי מבלי שתציקו לי?"המשכנו למחסום באפרת, השעה הייתה 4 אחר הצהריים והורגשה התזזית של אנשים המבקשים להגיע הביתה לקראת שבירת הצום. היו כעשר מכוניות בתור מכיוון מזרח למערב, אבל ההמתנה לא הייתה ארוכה מדי. החיילים, גם הם חיילי שריון, היו ידידותיים כלפינו אך לא שמעו מעולם על הארגון שלנו ולא הבינו מה אנחנו עושות שם.במת"ק עציון היו שני אנשים, שניהם עזבו בחיוך אחרי שקיבלו את האישורים המבוקשים על ידם. מאהר היה עדיין במשרדו (ב- 4.30!) וברך אותנו בחום.החשכה כמעט ירדה ומיהרנו לאל-חאדר. כל האיזור ממערב לתלולית העפר נוקה מדוכנים (אם כי מוכר אחד הקים על שני ארגזים דוכן זמני ומכר בו תפוחי עץ) עכשיו יש יותר מקום למוניות ולאוטובוסים, אם כי אלה עדיין מתגודדים בצומת של כביש 60. לא היו כל מכוניות פרטיות. טיפסנו על התלולית המוגבהת וחזינו בפירוק המהיר של הדוכנים, איסוף מרכולתם והובלתה לבתיהם של הרוכלים לקראת הלילה. גם פה הייתה התחושה של זירוז כל התהליך בשל הרעב והרצון לחזור הביתה בזמן. שני ילדים בעלי יוזמה סייעו בהובלות, אחד בעזרת מריצה ישנה והשני בעזרת עגלה מאולתרת, להעברת המרכולת מהדוכנים למוניות משני צדי התלולית. הברכות שלנו ל"עִיד שמח" נענו על ידי חלק מהאנשים בחביבות.