ירושלים

א-ראם, קלנדיה. 14.11.05. משמרת אחה"צ. משקיפות: טובה ש., ליזי ש. (מדווחת) א-ראםכשהגענו, ישב שם אדם ליד חדר החקירות. ניגשנו אל החיילים בשאלה לגביו. הם ענו שהם לא יודעים, שמצידם הוא יכול ללכת הבייתה. (התשובה נשמעה מוכרת. כאילו הכינו אותה מבעוד מועד, כי הרי גם בשבוע שעבר זה נאמר לנו בנוגע לשני הנערים). ניגשנו אל האיש שישב שם, שאלנו אותו מה קורה איתו. הוא אמר שג'יפ של מג"ב לקחו לו את התעודה ושלחו אותו לקבל אותה במחסום. עכשיו היה ברור שזה מקרה תואם. חזרנו אל החיילים. לאחר התנגדות קלה מצידם ושכנועים מצידנו, הם בדקו ומצאו כי צוות שלהם לקח את התעודה והם יביאו אותה. נתנו לו את מספר הטלפון שלנו לכל מקרה ולקחנו את שלו.המשכנו ברגל לקלנדיה.בדרךילדים חוזרים מבית הספר, מחדירים חיים וצהלה. הלכנו בצד ה"ירושלמי" של החומה. יש המון בורות פתוחים בדרך. ממש סכנה. החומה מלאה בכתובות ובציורים.בפתח שליד מחנה מג"ב, עברנו לצד השני של החומה. שוב, פוסטרים, כתובות, ממש מרגש. כואב ומרגש. והפעם, בנוסף לבורות פתוחים (ברחוב עצמו), גם ביוב שעלה על גדותיו וזורם כנהר אל ועל הכביש. מעט מאוד אנשים ברחוב. על אחד הפוסטרים כתובת: www.stopthewall.org קלנדיהפגשנו בחברות ממחסום ווטש שביקרו ודיברנו עמן ועם ידידן שהסביר על עבודות התשתית המתבצעות שם. בעוד אנו מדברות איתו, מגיע בחור צעיר עם צוואר חבוש ומקל תמיכה להליכה. הוא סיפר כי נדרס על ידי ג'יפ צבאי. סיפר כי החיילים דרסו אותו וברחו והזמינו לו אמבולנס מראמללה. בעוד הוא מדבר, ניגשים אליו אנשים לשאול לשלומו....בבית החולים בראמללה לא נתנו לו אישור. לבית חולים בישראל הוא לא יכול להגיע לבדיקה על מנת לקבל אישור לחבלות בגופו. הוא לא מצליח לקבל אישור מעבר לישראל. הוא מנוע שב"כ. התקשרנו לדליה ב. שבמשרדה מסרו כי הוא צריך לקבוע תור בבית החולים ואז בעקבות התור הוא יקבל אישור מעבר. (באמת?). וכידוע, הדבר כמעט ובלתי אפשרי. לקחנו את פרטיו ונשתדל לסייע לו בקביעת תור.המשכנו הלאה.בכניסה למחסום, דוכנים וכמו כן במעבר למחסום. יותר מבשבוע שעבר. במחסוםתורים ארוכים. בדיקות איטיות. אווירה מתוחה. חיילים לא רגועים. כשהגענו, עמדו שם שני ילדים / נערים שהקצין בדיוק ליווה אותם חזרה ליציאה לקלנדיה. הם לא דוברי עברית. מחברון. יש בידם אישור. אלא שהסיפור ההזוי הזה מתרחש כך:החייל שיושב בעמדת המחשב, שואל את אחד מהם שאלות בעברית. הילד נלחץ ומשיב בהתאם לכך. בנוסף לכך, האישור שבידו בלוי (אז מה?). החייל מחליט שהוא משקר והאישור שבידו לא שייך לו ושולח אותו חזרה. הילד מתקומם והקצין (כמובן עם הנשק) מלווה אותו ואת חברו לפתח. אנחנו מתערבות. איש המת"ק מסייע בכך שהוא מדבר איתם בערבית. אנחנו קוראות לחיילת שאחראית שם. היא מגיעה ולאחר שכנועים, מוכנה לבדוק שוב את המצב. היא לוקחת את האישור לבדיקה במחשב. היא רוצה לבדוק אם יש תמונה. וכמובן שאין כי הרי הוא קטין. טרם הוציא תעודת זהות. כמובן שלא תהיה תמונה שלו במחשב. החיילת מרוצה מצדקתה "אין תמונה, הוא לא עובר. אולי זה לא אישור שלו". כל ניסיון לשכנוע, עולה בתוהו. בעל מסעדה שהעסיק אותם, מגיע. הוא מנסה לשכנע את החיילים. ללא הועיל. שני ילדים נותרו ללילה בקלנדיה בלי יכולת לשוב לביתם....החיילת בטוחה שהצילה את המדינה שלה בכך, היא כנראה עוד לא מודעת שבכך היא מזינה ומדשנת את האדמה בשינאה וביטחון זה הדבר האחרון אותו היא מסיגה, אם בכלל.....מגיעה החיילת ש., לעמדת הבדיקה במחשב. היא בוטה באופן שמעבר לזילזול. היא ריקה וחסרת אינטיליגנציה רגשית, אנושית ובכלל....ניסינו להעיר לה וכמובן, ללא הועיל. היא ממשיכה להתסיס את האווירה במחסום. בהחלט ניכר כי היא משפיעה על האווירה לרעה וחיילים שבסביבתה הופכים לחסרי מנוחה, מתוחים ובוטים.המון ילדים קטנים. קושי ההמתנה בתורים ניכר עליהם וחלקם אף בוכים. הנשקים של החיילים מכוונים ישר לפניהם. לא בכוונת תחילה, אלא משום גובהם של הגוזלים. הם מרימים עיניהם הישר אל תוך הקנים. הבדיקות מאוד מסורבלות ונראה כי אין לאיש מושג שם כיצד להתארגן. כל ניסיון של החיילים "לייעל" את הבדיקות רק מסרבל יותר.נמסר לנו כי המחסום יעבור שיפוץ ויותאם לבידוק כלי רכב שיעברו לישראל. המחסום החדש מיועד להולכי רגל.הכביש החדש מיועד לתנועה פנימית בשטחים. בחזרה לא-ראםאין מעוכבים, אבל כמה מטרים מהמחסום, בסמוך לצומת נווה יעקב, הפלא ופלא "מחסום פתע".טרנזיט משטרתית ובה חיילי מג"ב, בנוסף לשניים שעומדים מחוצה לה. אלה חוסמים את הדרך ובודקים תעודות.שני מעוכבים עומדים בצד וכמוהם גם אוטובוס מלא באנשים הממתינים לבדיקת התעודות. לשאלתנו, מה מהות העניין, אנו נתקלות בתגובות כמו "מה אכפת לך?" "מה? את חולקת על העבודה שלנו?" "אל תפריעי לי" .....ועוד פניני חכמה....טוב, אז הסברנו לאט וברור כי אנו בסך הכל מנסות להבין מה הם עושים...וכאן יש לי משהו אישי לומר: מג"ב עוברים כל גבול עם האלימות המילולית וכמובן הפיזית שלהם. אין כתובת לפניות שלנו ואין עם מי לדבר. זה חמור ביותר. הם איומים. כל שאלה מתפרשת אצלם כאיום והם מייד תוקפים והופכים לאלימים ומאיימים. אוי לנו ולחרפת הכיבוש.האנשים במחסום הפתע משוחררים ואנחנו הולכות.