ג’בארה, 15.11, בוקרמשקיפות: חגית א’, תמי פ’ (מדווחת)ג’בארה8:30 – הגענו במטרה לערוך הכרות ראשונית מבחינתנו, משום שבעבר עשינו משמרות בעיקר במחסום חוורה.המחסום באיזור ג’בארה היה שומם כמעט לחלוטין. כרגיל היה פער בין הצהרות החייל שטען ש”אין שום בעיה,הסגר הוסר כבר בתחילת השבוע, כל מי שיש לו אישורים עובר”, לבין התיאור של מספר ערבים ישראלים שחיכו לאנשים שהיו אמורים להגיע ולא הגיעו.לדבריהם אנשים שמנסים לעבור מוחזרים או למקום ממנו באו או לטרמינל המפואר של קו התפר.בסופו של דבר הבנו שחקלאים אולי עוברים בחלקם בשערים החקלאיים אבל כל האחרים, “הסוחרים” אומנם יכולים לעבור אם יש להם אישור רק שאין שום סיכוי שיהיה להם אישור משום שכל האישורים שניתנו בעבר מבוטלים ועל כולם להשיג אישורים חדשים ואנחנו הרי יודעים כמה ‘פשוטה’ הפרוצדורה הבירוקרטית הזו. בקיצור – גם אין סגר וגם לא עוברים.ה’גב-אל-גב’ בארתאח עבד בצורה סבירה לדברי מספר פלסטינים איתם דברנו. יחד עם זאת אנחנו דווקא חשבנו שהחייל היה גס בצורה מצמררת ולשאלתנו איפה אותו השער בו עוברים הסוחרים הוא הצביע לכיוון ואמר “הנה, הנה, את לא רואה את המקקים עוברים”. המקקים היו משפחות אסירים, והם היו היחידים שעברו. החלק המזעזע ביותר היה אותו ‘טרמינל’ מצויד עד זוועה ושומם עד זוועה. לדברי החיילים שהגיחו מאיזה חדר צדדי מזה חמישה חודשים למעשה לא עוברים.במשמרת הבאה ננסה להגיע בסביבות 12 שאז הנוכחות יותר רלוונטית לשערים החקלאיים.