ירושלים

א-ראם, קלנדיהבוקר 16 בנובמבר 2005 משקיפות: נאוה א., נועם ד. (מדווחת) משחקים שמשחקים עם "זונות בנות זונות"יום ד', מוקדם בבוקר, 5:30. אנו עוזבות את ירושלים דרך בית חנינא, בעצם אף פעם לא עוזבות. תוואי הסיפוחים נמשך הרבה מעבר לגבולות המוכרים לעיניים. המבט מתרגל למראה המוזנח והעזוב של הרחובות. בניסיונותי אני משכנעת את עצמי שבשעה כזו, גם בארץ שלי אף אחד לא מסתובב. א-ראם: 06:45 - הגענו למחסום- גשם מטפטף. עומס מכוניות [בכל רגע נתון למעלה מ 25 מכוניות עומדות], קצב בידוק איטי ביותר, הכול אפור, גם החיילים הירוקים. קלנדיה : הדרך עמוסה מכוניות חסרות סבלנות, בלגאן עצום בכיכר, הדרך ה"חדשה" לעטרות הופכת את המעבר לעוד יותר בלתי נסבל- מין פרסה מעיקה שחייבים לבצע, רעש מחריש אוזניים של חפירה וקידוח. לכלוך בכל פינה.7:30 הגענו למחסום ועברנו דרך הקרוסלות לכיוון רמאללה, למחסום המכוניות הפנימי. אין תנועה גדולה אבל החיילים במחסום עובדים לאט לאט. שני חיילים ולצידם שתי חיילות העוברות בנינוחות ולא מתאמצות במיוחד לקדם את המכוניות. לידם מפטרל חייל בדרגת סמל, מאוחר יותר נגלה כי הוא מפקד המחסום. יש לו דרך מעניינת להעביר את הזמן ובו בזמן ללמד לקח את הפלשתינאים הסוררים. הוא עובר לידנו צעיף עוטף את פיו {כי נורא קר ואין שמש, אז אין צורך במשקפי שמש, וחייבים להסתיר את הפנים איכשהו...}. הוא ממלמל לעברנו "זונות, בנות זונות.." כמה דקות אח"כ הוא מסמן למכונית שמולו לחזור לאחור. היינו משוכנעות שאין למכונית אישורי מעבר, אך טעינו. הסמל מתעקש שתחזור אחורה ברוורס בלתי אפשרי, המכונית כמעט נתקעת בבטונדות בדרך הצרה לאחור ואז, הוא מסמן לה לחזור. גם הפעם חשבנו שהוא מבין שהרוורס בלתי אפשרי ויאפשר למכונית חסרת האישור להסתובב במחסום עצמו, אבל לא כך הדבר! הוא בודק את התעודות ונותן למכונית לעבור. מה זה? עכשיו הבנו - זה המשחק שלו. הוא הריבון והוא לא ציווה עדיין על המכונית להתקרב לבדיקה. הנהג מוענש ומוחזר לאחור עד שיאושר לו, באצבע נטויה, שמותר לו להתקדם, לנסוע, לנשום, להיות.. מפחיד אותי לחשוב מי ישב ליד הנהג. האם הבן הקטן שלו ראה אותו מושפל גם היום, מה הוא יגדל להיות כשיבין שאין סיכוי לכבוד וחרות.. הבטן מתהפכת, ממש להתפוצץ...אני נגשת לבקש את הפרטים של הסמל. הוא יודע טוב כמוני, טוב ממני, שהוא לא חייב למסור לי פרטים, שאין בידיי כוח ממשי. "תתקשרי לדובר צהל אם בא לך". לא בא לי, אבל אני מתקשרת שוב ושוב עד שעונים. אחר כך הם יחזרו אלי 3 פעמים, לאורך יום ד', בכדי לשמוע ממני את הסיפור, להבין כמה שיותר פרטים על החייל. זה כמובן זניח, נקודתי, לא מסעיר מספיק עבור העיתון, חבל שעוולות קטנות אינן רלוונטיות.החיילים מוטרדים מהנוכחות שלנו, מדברים ביניהם על זה שנשים משועממות מציקות לחיילים. קבוצה של "תיירים" עוברת עם פקלאות לרוב, החיילים בודקים אם אנחנו מקשיבות תוך השמעת משפטים מתגרים "לירות על צלמים זה בנוהל?" "למה הם נראים כאילו הם באו לבקר בהודו 8:15- אנחנו עוברות חזרה, תעודותינו נבדקות וביציאה פוגשות קבוצת טיילים שהגיעו מאירופה לעשות "הצגות פיוס" ברחבי הארץ. הם הולכים ברגל ממקום למקום. ניהלנו איתם שיחה קצרה. תלונות: פלשתינאי מספר על ג'יפ מספר 610995 שבתאריך 20/10/2005, בחג הרמאדאן, ניסה לדרוס אותו. הפרטים כבר נמסרו למישהי מאיתנו. פלשתיני אחר, מנוע שב"כ, נתתי לו פרטים ראשונים ועצה כיצד ניתן לפנות לשב"כ ולבקש "חנינה". אם מישהי יכולה לקדם אותו יותר ממני אשמח אם תיצור קשר ותסביר (דרכי) וגם תעדכני אותי.9:15 יוצאות חזרה, נוסעות דרך עטרות, תנועה דלילה וחזרה לבירת ישראל הנצחית. כאילו כלום לא קרה.. הכול חוזר להיות צלול כיין... אבל לא ממש, לא באמת.