קלנדיה

קלנדיה, 20 לספטמבר 2005, יום ג', בוקרמדווחת: חנה ב (התכוונתי לחבור אל החברות שבתורנות, אך הן היו בתור המכוניות ועד שהצליחו לעבור עזבתי –דווח נפרד יבוא על תור המכוניות)07:00 למרות ההודעה כי המחסום החדש יפתח בבוקר, לא כך היה. מאות אנשים נשים וטף נדחקו אל הקרוסלות, ממהרים לעבודת היום. ביניהם "נדרסו" הילדים והתינוקות. מדי פעם פרצו מן הקהל צעקות רמות – נסיון נואש להביא את החיילים לכך שיפעלו להעברת האנשים. כל כמה רגעים נפסק המעבר לחלוטין. זמן המתנה ממוצע כשעתיים. עוברים רק בעלי תעודות כחולות – חד וחלק.בערך בשעה 08:00 הופסקה התנועה לחלוטין כי "נזרקו אבנים אל המחסום". לא ראיתי ולא שמעתי את האבנים הנזרקות.רופא העובד בהדסה עין כרם, שהיו ברשותו כל האישורים על כך ואישור כניסה לישראל – "רק" פגם אחד היה לו – תעודת זהות פלסטינית - לא הורשה לעבור. "שילך לסורדה – הם יודעים את זה" . האיש היה נרגש ביותר וחסר סבלנות גם כלפינו. כל הדלתות לעזרה נסגרו בפנינו – פרט לדליה בסה שניסתה לעזור אלא שהאיש איבד סבלנות ועזב.אב שילח את שתי בנותיו הקטנות – האחת אולי בת 6 והשניה כנראה בת שמונה – בדרכן לבית הספר בירושלים – דרך הקרוסלה החוסמת את המעבר לרמאללה.החיילים, כולל מפקד המחסום, לא הסכימו בשום אופן לתת לשתי "הפצצות המהלכות" הללו לעבור בדרך לא דרך זו העוקפת את "סדרי המחסום". "אם ניתן להן יבואו עוד מאות ילדים אחרים" – ומי יכול לסבול דבר נורא כזה!!! הילדה הקטנה מיררה בבכי וכמובן עשתה פיפי מרוב בהלה – מחזה קורע לב.אב עם תינוקת אסמטית נדרש לעמוד בתור – מראה הילדה לא היה מעודד. לא יכולתי לראות האם הצליח לעבור למרות תעודת הזהות הפלשתינית. כן גם נכה קשה שבקושי התנהל על זוג קביים.נער צעיר שענה לחיילים עוכב על חוצפתו!!.את התנהגות החיילים ניתן לסכם במילה פשוטה אחת – מחפירה!אלוף הפיקוד ומפקד החטיבה ועוד קצינים רבים סירו במקום. דברינו נפלו על אזניים ערלות – כי הרי "פלא הטבע" יפתח היום ב-12 ואז הכל יפתר! "אתן תעמדו איפה שהחיילים עומדים" ולא יסף!עזבתי בשעה 10:45.