בית אומר

בית לחם וסביבתה, יום ג' 13.12.05 , אחה"צ משקיפות :אילנה ד., רות א. (מדווחת) התחנה הראשונה שלנו כרגיל, בית אומר חנותו של אבו נסים, בה נמסרים דו"חות התנועה שחיה שילמה. אבו נסים מבקש סיוע עבור מישהו שלא קיבל אישור כניסה לישראל, על אף בעיה רפואית. הצענו פנייה למשרדה של דליה באסה והשארנו את מספר הטלפון של המשרד.המשכנו למת"ק עציון בתכנון שנספיק גם להגיע לאל-חאדר מבעוד יום, שם דרושה עזרה רבה. המשך העניינים מנע זאת מאתנו.בואנו למת"ק, בערך בשעה 15.30 מצאנו שם אנשים רבים, יותר מאשר בשעות אלה בפעמים קודמות. מיד עם בואנו פנה אלינו איש כבן 35, כשהייאוש נסוך על פניו. מסתבר שבידיו הזמנה לבתו בת ה-7 למרפאה בהדסה ליום המחרת. האיש הנמצא במת"ק מאז 08:00 בבוקר, לא קיבל אישור ללוות את בתו לבית החולים. הסיבה שניתנה לו היא היותו "מנוע שב"כ". העובדה ששבוע קודם כן קיבל רשיון לאותה המטרה, לא שכנעה את אנשי המת"ק. פנינו טלפונית למוטי (סגן המפקד של המת"ק), שהציע שאולי אמה של הילדה יכולה להביאה לבית החולים. מסתבר שאמה היא ירדנית, ללא תעודות ישראליות כלשהן, והיא מנועת תנועה בכלל. בפנייה למשרדה של דליה באסה, נענינו על ידי מאיר, מחליפה של דליה, שהיה אדיב מאד ואמר לנו שהוא מודע למקרה וינסה לזרז את הטיפול. האיש, מותש ורעב מיום שלם של שהות במת"ק ללא אוכל וללא ביטחון שבקשתו תיענה, עורר בלבנו הרבה תהיות. האמנם יש הצדקה לגרום לעינוי דין כזה לאדם שגם כך מתאכזר אליו גורלו בשל ילדה שמחלה קשה מקננת בגופה. למה הטיפול לוקח יום שלם, כאשר האיש פנה כבר לפני שלושה ימים, באמצעות מרכז פרס לשלום. מדוע היה צריך התערבות שלנו בכדי שייאמר לאיש שעניינו בטיפול וכי בסופו של דבר בקשתו תיענה. לקראת השעה 17.30, קיבל האיש סוף, סוף את האישור המבוקש, ליום אחד של ביקור בהדסה.סיפור לא פחות קשה היה סיפורו של אדם בן 60, נוצרי מבית ג'אלה מנהל בית ספר של ילדים פגועים, ליד הר גילה. האיש אמור היה לעבור למחרת ניתוח לב פתוח בבית החולים סנט ג'ורג' בעיר המזרחית. גם לו נאמר שהוא לא יכול לקבל אישור בשל היותו מנוע שב"כ. לדבריו, מעולם לא שמע על כך, מעולם לא פעל בניגוד לחוק ובודאי שלא היה מעורב בפעילות חבלנית או מחתרתית כלשהי. הוא מחנך נוצרי ורודף שלום. גם בעניינו פנינו למאיר, וגם הוא קיבל לבסוף, אחרי השעה 6 בערב, אישור – לא לפני שרמת ההתמרמרות והכעס שלו עלו על גדותיהם. עזרנו לו לכתוב מכתב (נוסח 2 בנוסחים שסילוויה הכינה), ליאיר לוטשטיין, בו הוא מצהיר על חפותו מכל אשמה ובקשה להסרת מניעת השב"כ ממנו. עזבנו את המת"ק בשעה 18:00 בערב, בתחושות קשות מאד, אולי הצלחנו לסייע לשני אנשים, אבל כמה מקרים מסוג זה מתרחשים מדי יום ביומו?