א-ראם וקלנדיה

אר-רם, קלנדיהיום ראשון ה-8 בינואר 2006, אחה"צמשקיפות: נתניה ג. פיליס ו. תמר פ.מחסום אר-רם: בכניסה לאר-רם בשעה 2.30 וביציאה לכוון ירושלים לאחר השעה 6.00 בערב, לא היו ארועים יוצאי דופן. מחסום קלנדיה: המפגש החוזר עם מחסום קלנדיה מגביר את תחושת מראית העין, תחושת הלכאורה, על פניו שופרו התנאים , לכאורה הקלו על הפלסטינים את המעבר במחסום, אולם רחב ידיים מקבל את פניהם ובו שורות שורות של כסאות נוחים (המעוטרים באריה סמלה של העיר ירושלים,) פה ינוחו ויצברו כח להמשך דרכם, שלל ברכות מקדמות את פניהם, ליקטנו אחדות מהן: ראשונה כמובן: "התקוה של כלנו":במעבר מצפון לדרום בתרגום מערבית:"שלכולם יהייה טוב", כמו כן: "ברוך הבא למעבר עטרה" (לא עוד קלנדיה), וליד חץ המורה על היציאה: "יציאה לחניונים, שהות נעימה ובטוחה" .אלא שבפועל, הטכסט הנשמע מפיהם של החיילים גס בוטה ומשפיל, עוד לפני שנכנסנו לשטח המחסום קלטה אזנינו שאגה של חיילת במערכת הכריזה: "בינט, לא מין הון, ערג'ה, האבלה" ובתרגום: "בת, לא מכאן, תסתלקי, טיפשה"... אגב, נתניה השולטת בערבית מבקשת להעיר כי לכנות נשים מבוגרות "בנות", זו פניה המעידה על גסות רוח.מעת לעת נשמע קול שיעול או התעטשות ברחבי המתחם. למרות יחס עוין מצד רוב החיילים, הצלחנו לעבור במחסום, בשעה 3.00 היה תור של מאות בני אדם בצידו הצפוני, איש מהם לא העלה על דעתו להתרווח על הכסאות שבפועל הפריעו לקהל על העמידה בתור הדחוס. בדיקה של השרותים העלתה שדלתותיהם נעולות, נאמר לנו ע"י אופיר, קצין תלונות הציבור מהמת"ק, שהן נעולות משום שהפלסטינים עקרו ולקחו את האסלות. עוברים ושבים וגם מקור מהימן אחר, סיפרו שבשבת אחה"צ המחסום היה סגור למשך מספר שעות, החיילים במקום מכחישים, אך אנחנו דבקות במהימנות המקור.עם רדת החשיכה, לאחר שפסק הגשם, יצאנו אל הככר הדרומית, מוכר התירס במקום פנה בבקשה שננסה לעזור לו, לדבריו ולדברי חברו שהיה עד , בשעת הגשם הכבד, הגיע ג'יפ צה"לי למקום ונוסעיו לקחו ממנו את תעודת הזהות באמתלה שאסור לו לעמוד ולמכור במקום. פנינו לאופיר שהחל בבירור הארוע, לדבריו אם אמנם היה ארוע שכזה, אין איש יודע דבר אודותיו, הוא פנה לכל מי שעשוי היה להיות מעורב וללא תוצאות. מתוך קשר עם האדם עצמו, הסתבר לנו רק היום, שאמש לאורך כל הערב, האיש פנה שוב ושוב לעומדים בשער שדרכו ניכנס הג'יפ לשטח המחסום, שם שבו ואמרו לו ללכת ולשוב מאוחר יותר,והוא הלך ושב בקור ובגשם ולא איבד תיקוה, רק בחצות שבה התעודה לבעליה. עדיין אין איש יודע כיצד קרה ה"נס הזה".