ירושלים

אבו-דיס, יום ראשון 22.01.06 אחה"צ משקיפות: אילנה ה., חגית ש. (מדוחות) את המשמרת כולה עשינו הפעם באבו-דיס ובמחסום החדש "מעבר הזיתים" על פי שמו הרשמי וראס -אבו- סביטאן בפי הפלסטינים - היינו שם משעה 14.30 עד 17.30 בערך. מייד בבואנו נודע לנו שהיום הוא היום הראשון שלא נותנים לפלסטינים לעבור באבו-דיס ושולחים אותם למחסום החדש. החיילים עמדו ב"פשפש" ובשער של המנזר ולא הרשו לאיש לעבור לכיוון ירושלים, גם לא לבעלי תעודות זהות כחולות. הבאים לאבו-דיס הורשו לעבור - זמן מה עברו בלי בדיקות וזמן מה נבדקו אחד אחד. הם נאלצו לעבור על פני שלולית מצחינה, על כמה מרצפות בטון ולטפס על החומה הנמוכה. במעבר, על החומה, ישבה חיילת חמושה שחסמה בגופה את מחצית המעבר הצר בלאו הכי. בינה לבין הקיר נדחקו יחידים ומשפחות, זקנים וילדים קטנטנים ואנשים עמוסים בצרורות. את האנשים שטיפסו ובאו מהעבר האחר וביקשו להיכנס גירשו בגסות חזרה, בסגנון הרגיל - אירג'ע, אחורה, תזיזו את הרגליים שלכם מפה, אתם מפריעים לשוטר במילוי תפקידו, יש מעבר ג'דיד, תלכו לשם. חיילי מג"ב שהיו שם ניהלו את הדיאלוג המאוס הזה עם האנשים שניסו להתווכח עמם, באינפנטיליות, או בעצבנות ובתוקפנות, או בלעג, לפי מצב רוחם. שתי החיילות שהיו שם לא פצו את פיהן - רק חסמו את המעבר. האחת בפישפש, כמתואר לעיל, והאחרת מאחורי השער של המנזר. כשנחה על חיילי המג"ב רוח דידקטית יותר הם "הסבירו" לאנשים שיש עבורם מהיום מעבר מסודר ונוח - הכל בעברית. איש מהם לא ידע ערבית. ואין צורך לומר שאיש מהם לא יכול להנחות את האנשים איך בדיוק להגיע למעבר החדש. היה רושם ברור שהאנשים אינם יודעים על הסידור החדש ששינה מהיום את חייהם, והם נראו מבולבלים ואובדי עצות ומיואשים למדי. אנחנו הנחנו שגם אם חלקם ידעו, הם קיוו שבכל זאת יוכלו לעבור, שהרי כבר יותר משנה חוסמים שם את דרכם בכל מיני אופנים, אוסרים על חניית מכוניות, חוסמים בגדרות ובאבנים ובחומות ומודיעים שיש מעבר חדש, ובכל זאת עד עכשיו הם הצליחו למצוא להם דרכי מעבר. היום היה האיסור נוקשה, אם כי פעמיים או שלוש נתנו פתאום לקבוצת אנשים (נשים וילדים, בעיקר) לעבור מן המנזר, ושוב חסמו, ושוב התחילו ויכוחים והתקהל קהל די גדול. כעבור כשעה טלפַנו למפקד האזור, אלי ג., והוא אמר לנו שה"המעבר" החדש עומד להיפתח רק בעוד חודש, אבל מהיום מתחילה תקופה של "הרגלה", "מרגילים" את התושבים שמעכשיו הם יכולים לעבור - אם הם מצוידים בניירות המתאימים, כמובן - רק דרך המעבר ה"חוקי" וה"מסודר", וה"מצויד" בשירותים, שלשם יבואו אוטובוסים ומוניות ויחנו בצורה מסודרת. הוא גם הוסיף שלחיילים יש עוד קצת "שיקול דעת", ומפעם לפעם הם יכולים להרשות לאנשים לעבור - אבל זו רק התחשבות מיוחדת מצדו, מפני שחשוב לו להקל על האוכלוסייה. ועוד הוא אמר שהשינוי הזה נועד לחסוך מהאנשים השפלות וסכנות לחייהם שקיימות במעבר הנוכחי. כדאי לציין שאנשים שגרים מערבה לחומה, בשכונה הסמוכה, ועובדים באבו-דיס, יצטרכו על פי הסידור החדש לנסוע מזרחה למחסום החדש ומשם לנסוע מערבה מרחק לא קטן כדי לחזור לבתיהם, נסיעות שיהיו כרוכות בבזבוז זמן ובהוצאות כספיות.אחרי זמן מה נסענו למחסום החדש - ושם לא היה מוכן כלום: לא זרמו מי-שתייה בברזים, השירותים היו סגורים ורק דרך עפר עלובה הוליכה את האנשים המעטים שבאו לעבור שם. משום מה היה שם סירחון מבחיל של שתן. לא היו שום אוטובוסים וגם מוניות כמעט לא היו. משם טילפנו שוב לאותו אלי ג. ושאלנו אותו מהיכן המציא את כל הפרטים על ה"מעבר" המסודר - התנהלה שיחה ארוכה בטלפון, שבה הוא הציע לבוא ולהיפגש איתנו במקום למחרת היום, ולעשות לנו "סיור"... עניין מיותר, כמובן. התלוננו באוזניו בחריפות גם על התנהגותם הגסה של החיילים במעברים באבו-דיס, והוא אמר שישלח את "המפקד" המקומי לשם והציע שנחזור ונצביע על מי שהתנהגו בגסות: זה לא מקובל עליו, הוא אמר במתקתקות, ושב ומנה את כל מעלותיו כמפקד שמבקש לשמור על "מרקם החיים" של האוכלוסייה. חזרנו לאבו-דיס ושם אמנם ניהלנו שיחה חסרת טעם עם אחד החיילים ועם המפקד, שטרית שמו - גם על פרטי השיחה הזאת אין טעם לדווח.הימים הבאים עלולים להיות קשים מאוד לתושבים - וכדאי שיהיו שם משמרות ויציקו ככל האפשר במבטים ובהתבוננות לחיילים המשרתים שם. אנחנו סבורות שכדאי גם לפנות לדרגים גבוהים יותר במכתב ולדרוש להמשיך לאשר לאנשים מעבר במקומות שהם רגילים אליהם - משפילים ואיומים ככל שיהיו - מאחר ששום "מעבר" מסודר יותר אינו עומד לרשותם. "מעבר הזיתים" עדיין נראה רחוק מאוד מכל תפקוד מתקבל על הדעת - אם ראוי בכלל להתנסח כך.