ירושלים
אבו-דיס, מעבר הזיתים, ואדי נאר, יום חמישי 2.3.2006 בוקר נוכחות: אביבה ו., רמה י. (מדווחת) אבו-דיס הפישפש הישן סגור סופית ורשמית, או כמעט. החיילים מוצבים שם כדי לוודא שאף פלסטיני לא יעבור. אנשים מתווכחים, מתחננים, ולפעמים מתירים להם להמשיך, לפעמים לא. אשה שנושאת שק ירק ענקי על הראש מצטווה לחזור על עקבותיה. היא מורידה את השק מראשה ומניחה אותו על גדר האבן, ושבה ומטפסת בכבדות על הגדר. לאשה אחרת החיילים מתירים לעבור. תלמידים ומבוגרים שמתלווים אליהם מורשים לעבור. מגיעים שלושה קצינים גבוהים, כנראה, כדי לפקח על ביצוע ההוראות החדשות. אחד מהם פוקד על חייל לעמוד על גדר האבן, ומשם "להעיף" את הפלסטינים שמתקרבים אל הפישפש האסור. ואז הוא פונה אלינו ואומר שקשה לו להבין למה הפלסטינים מתעקשים לקפוץ מהקיר, ולהסתכן בשבירת רגל [כאילו בכל החודשים האחרונים, מאז שסגרו את הפישפש החדש, לא כפו על הפלסטינים לעבור במקום הבלתי אפשרי הזה], בשעה שעומד לרשותם הטרמינל הנפלא הזה בזיתון, "שעלה מיליונים", ויש בו חניה מסודרת, ואפילו צמחים. באמת, קשה להבין.כשהגענו ב-06:40, היו עשרה מעוכבים
. כולם הורדו מאוטובוס שניסה להגיע לירושלים. התעודות הוחזרו לשישה מהם בתוך דקות. את תעודותיהם של ארבעת הנותרים לקחו שוטרי מג"ב שנסעו בג'יפ, ואיש לא ידע איפה הן. התקשרנו לא. מהמת"ק. ג'יפ מג"ב הגיע בתוך פחות מעשר דקות, והתעודות הוחזרו לבעליהן.מעבר הזיתים מעטים הגיעו ועזבו את המחסום החדש כשאנחנו היינו שם, אולי משום שרבים עדיין מצליחים למצוא דרכים חלופיות. ואדי נאר הבדיקות שטחיות למדי. אין תורים ארוכים. לפעמים החיילים "שוכחים" לאותת למכוניות להתקדם, וכולם עומדים ומחכים בצייתנות עד שחייל ייזכר לתת את האות המיוחל. מיניבוסים שנוסעים לאבו-דיס ומשאיות בכיוון ההפוך מעוכבים באופן אקראי. זמן ההמתנה לא עולה על עשר דקות. מיניבוס אחד עוכב ל-25 דקות.