קלנדיה וא-ראם

א-ראם, קלנדיה, יום חמישי, 6.4.2006, בוקר משקיפות: נטע ע', תמר א' (מדווחת) משמרת מ-7.00 עד 9.30בלבול, פחד, מרירות7.00 - מחסום א-ראם תור קצר של הולכי רגל; תור של כ-40 מכוניות.מהמחסום עד לחומה הוקמה גדר, רק בצומת שקצת מאחורי המחסום נותר פתח שלידו עומדים ארבעה שוטרי מג"ב ובודקים תעודות של הולכי רגל ושל נהגים שמבקשים לעבור לצד הירושלמי לכיוון המחסום או לכיוון עטרות. הצומת פקוק בשל המכוניות שמוחזרות לצד של א-ראם. בצד של א-ראם עומד מורה שבית הספר שלו נמצא ממול בצד הירושלמי. אמרו לו שהוא לא יכול לעבור כאן, אלא צריך לעבור דרך קלנדיה. "יש סדר, שמה יש את המחסום, כולם עוברים שם, אין מה לעשות", אומר המג"בניק. המורה אומר שיחזור הביתה.אנחנו עוברות עם הרכב לצד הירושלמי כדי לראות האם נצליח להגיע למחסום קלנדיה ולוקחות את הכביש המקביל לחומה שאחרי קטע קצר פונה שמאלה. בהמשך מראים את הדרך שלטים ענקיים שעליהם כתוב "רמאללה", כאילו יכולנו לנסוע לשם חופשית. בכיוון הנגדי שלטים שמפנים ל"ירושלים", גם זה לא הגיוני עד הסוף, כי על פי הגדרת הגבול המוניציפאלי כל השטח שדרכו אנחנו נוסעות – בית חנינא ועטרות - הוא כבר ירושלים. הכביש המסומן ככביש הראשי החדש ירושלים-רמאללה לא נראה בדיוק כך – כביש צר ומוזנח עם הרבה חורים שעל הגבול של מה שרכב פרטי רגיל יכול לעבור. לבסוף הכביש מוביל בחזרה לחומה היכן שנותר עדיין פתח לא-ראם (כלומר עד כאן היינו יכולות לנסוע בדרך הישנה ליד החומה בצד של א-ראם – מומלץ כדי לשמור על המכונית). גם כאן עומדים שוטרי מג"ב – אחד עם רובה שלוף לעבר העוברים - ובודקים תעודות; רכב משטרתי חונה בצד. אנחנו ממשיכות ליד הצד הירושלמי של החומה וכך מגיעות למחסום קלנדיה. בקטע הזה של הכביש נעים כמעט אך ורק הולכי רגל. הפנייה לכביש 443 נפתח שוב, גם משם ניתן להגיע למחסום.7.30 - 8.45 – מחסום קלנדיה אנחנו מחנות את הרכב ליד הכביש המוביל לכביש 443. מאחורינו יושב במכוניתו תושב של העיר העתיקה שמחכה לבנו שצריך לבוא מכופר עקב. הבן ביקש ממנו לאסוף אותו עם הרכב, הוא עבר את מחסום המכוניות לכיוון כופר עקב, אך כאשר ביקש לחזור עם הבן אמרו לו שרק לנהג מותר לעבור עם הרכב, שאר הנוסעים צריכים לעבור בתור הולכי הרגל. שם הבן עדיין עומד, והאב מחכה. כבר 7.30, בשעה זו היו אמורים להיות במקום עבודתם בראשון לציון.היכן שסגרו את שני הפתחים בחומה עם גדר עומדים חיילים. הולכי רגל שעברו את המחסום ממשיכים בדרכם ליד הצד הירושלמי של החומה. אין תחבורה ציבורית, לא אוטובוסים ולא מוניות. ממה שניתן לראות בצד השני ניכר שגם בא-ראם כבר לא חונות מכוניות. בדרך למחסום שני ילדים קטנים, כיתה א' או ב', שמסתכלים מסביבם מבולבלים ומפוחדים ולא לגמרי בטוחים לאן צריך ללכת.בתוך המחסום ארבעה עמדות בדיקה פתוחות לגברים, לפני כל אחד תור של כשלושים איש. עמדת הבדיקה המיועדת לנשים כמעט ריקה.המחסום למכוניות שנוסעות מרמאללה צפונה בוטל ועל הכביש תנועה ערה. במחסום המכוניות החדש לכיוון ירושלים לא היה תור כאשר הגענו, אך ב-7.47 הצטבר תור של 12 כלי רכב שזז יחסית מהר – המכונית ה-12 עוברת כעבור 6 דקות. משאית, שכנראה אין לה את האישור הנדרש, נשלחת בחזרה. המכוניות צריכות לעבור שתי בדיקות. בראשונה מראים את תעודת הזהות מהרכב, והחייל מסתכל מהחלון שלו מעבר גדר; בשנייה צריך לפתוח את החלון כך שהחייל יכול לקחת את התעודה. בדרך כלל לא בודקים את הבגג'. מכונית עם ארבעה בני משפחה עוברת עם כל נוסעיה. בשביל הבדיקה הראשונה יש עמדה אחת בלבד לכולם, בשביל הבדיקה השנייה קיימת שורה של שלוש עמדות בדיקה, אך רק אחת פתוחה.פונה אלינו איש עם תעודה ירוקה ותופס ממשרד הפנים שמאשר שהוא הגיש בקשה לתושבות קבע. אך זה לא מספיק כדי שייתנו לו לעבור והוא לא יכול להגיע לביתו בשועפט. בצד מעוכבת מונית פלסטינית שאיכשהו נכנסה לצד הירושלמי, מסביב עומדים שלושה חיילים.כאשר אנחנו חוזרות לעמדות הבדיקה להולכי הרגל יש בראשונה, המיועדת לנשים, לילדים מתחת לגיל 13 ולגברים מעל גיל 45, עוברים בודדים בלבד, בשנייה תור של כ-20 גברים ובשלישית וברביעית תורים של 10 – 15 גברים. החייל בעמדה הראשונה לא מתרשם מכך שכתוב שם שלגברים מעל 45 מותר לעבור. הוא צועק במגפון על הגברים: "כולם ללכת, אין לכם מה לעשות כאן, לא אפתח לכם, ילדים ונשים [בלבד], לא מעניין אותי מה כתוב." יותר מאוחר מכריז החייל שעוברים כאן רק גברים מעל גיל 60. שני תלמידים, לפחות בני 16, מוחזרים מהעמדה הזאת לאחר שכבר עברו את הקרוסלה. אחד, בעל תעודה ירוקה, פונה אלינו, הוא לא מבין מה קורה, הוא בדרך לבית הספר בעטרות ולא נותנים לו לעבור. הוא נשאר במקום, לא יודע מה לעשות, פתאום רואה שהחבר שלו עם בדיוק אותה תעודה הצליח לעבור בעמדה אחרת, ומנסה את מזלו שם – בהצלחה. אדם עם אישור לבקר קרוב משפחה בבית חולים מוחזר, לאחר שנציג המת"ק יוצא בעקבות טלפון של נטע מחדר החיילים ומטפל בעניין הוא יכול לעבור. חולה סוכרת בעל תעודה כחולה ותעודה על מחלתו ובוודאי מעל גיל 45 שצריך להגיע לטיפול לא מורשה לעבור במעבר המהיר יותר. "מה, אני אמות כאן?", הוא שואל במרירות ואומר שיגיש תלונה דרך בצלם.התורים של הגברים נעצרים, במשך מספר דקות איש לא עובר. קבוצה של כעשרה תלמידים בני 16 – 18 מתגודדת לפני עמדות הבדיקה. הם רוצים שיפתחו את העמדה הסגורה כדי שיוכלו לעבור יותר מהר. "אירג'ע, אירג'ע", נשמע קול החייל במגפון. "אמרתי לכם כבר, כאן סגור, אפילו אם תלחץ על הכפתור". "ילדים מסלול אחד", נשמע קולה של חיילת, אך התלמידים האלה כבר לא בדיוק מוגדרים כילדים. לבסוף הם עוברים חלקם בתור הגברים, חלקם בתור הנשים, הילדים והזקנים. בתור האחרון עובר גם איש עיוור שלא מוצא את הפתח שלתוכו צריך להכניס את תעודת הזהות. "ימינה, ימינה", מדריכות אותו הנשים מאחורי הקרוסלה. בינתיים יש תור של שמונה נשים שמנסות לעבור בבד אחד. החייל לא מסכים: "ניסוואן ואחד; אחד אחד, לא שתיים שתיים, אחד אחד". אין להן ברירה אלא להיכנע. לבסוף יש אישה אחת שלא רואה מיד כאשר אור הקרוסלה שוב ירוק, ומתברר שלא להזדרז זה גם לא בסדר: "את לא רוצה להיכנס, כנסי כבר". איש מבוגר לא מבין בדיוק כיצד הוא צריך לעבור את עמדת הבדיקה ועובר ליד המכשיר האלקטרוני. "ח'אג', רוח פיל מכשיר אלקטרוני", מורים לו, ואישה מראה לו כיצד הוא צריך ללכת. ביציאה מן המחסום אנשים עדיין מחפשים איזו דרך הם צריכים עכשיו לקחת.9.03 – 9.23 – מחסום א-ראם הולכי רגל מעטים, תור של לפחות 15 מכוניות. אנחנו מחכות בתור 23 דקות. כמה מאות מטרים אחרי המחסום, מכיוון ירושלים, מחסום פתע.