ירושלים

בית לחם וסביבתה: נועמן, יום ד' 03.01.07, אחה"צ משקיפות: תמר א. אורחים: צוות חדשות הוט נסעתי עם צוות טלוויזיה של חדשות הוט (טלוויזיה ירושלמית מקומית) לנועמן. הכתב קרא במתריע האחרון של מחסום ווטש על בעיות המעבר במחסום וזה נתן לו את הרעיון לעשות כתבה על המצב בכפר. הוא הגיע בזמן מתאים ביותר, כי בשבוע האחרון התחילו לסלול את הקטע של כביש ירושלים-תקוע/נוקדים ("כביש ליברמן") שיוצא מהר חומה דרומה ועומד לחסום את גישת תושבי נועמן לירושלים. התקרבנו עם הרכב כמה שאפשר לאתר סלילת הכביש. נוסעים על שביל שעולה על גבעה ופעם המשיך לנועמן, ופתאום אין גבעה ואין שביל, רק שדה קרב שממנו ידי הבולדוזרים קורעות עוד ועוד חתיכות אדמה סלעית כדי ליישר את השטח. י. יספר לנו בהמשך שהתוכנית היא להנמיך את השטח בעשרים מטר. כך הכביש, אשר מגיע מתקוע ונוקדים דרך הוואדי בין נועמן לאל ח'אס, יישאר כל הזמן ישר, והמתנחלים לא יצטרכו לאמץ את המנוע כדי לעלות לירושלים. מבחינת נועמן זאת אומרת שהשביל שהוביל עד עכשיו לאום טובא יסתיים בתהום. נכון שלרוב תושבי הכפר ממילא אסור להיכנס לירושלים, כי יש להם תעודות של השטחים, אך יש ביניהם מספר בעלי תעודות כחולות או אישורי עבודה לישראל, וגם כ-15 ילדים שלומדים בבית הספר באום טובא. אחד התושבים סיפר לנו שהדרך האלטרנטיבית היא לנסוע מנועמן דרומה דרך בית סחור ובית לחם ולהיכנס לירושלים דרך מחסום 300 – עיקוף שלוקח חצי שעה במקום חמש דקות שערכה נסיעה בדרך הישירה. בינתיים משאיר הקבלן עוד מעבר להולכי רגל. חיפשנו אותו, אך לא העזנו לטפס על קטע אדמה ברוחב של כמטר ליד התהום, עד שהגיעו שלוש נשים בדרכן חזרה מקניות באום טובא ופנו ל"שביל" הזה. הבנו שזה מה שיש והלכנו אחריהן. אחרי כמה עשרות מטרים מגיעים לקטע שטרם נפל קורבן לבניית מחסומים וכבישי מתנחלים, ושם יש גם לאורך כמה מאות מטרים שביל הליכה רגיל. אך כאשר מתקרבים לכניסה לכפר, הדרך שוב משתבשת. חפרו על השביל שלושה-ארבעה בורות בעומק של מטר עד שני מטרים. עכשיו האדמה כבר התייבשה, אך כאשר ירד שוב גשם, בקלות אפשר להחליק בעת הטיפוס מסביב, במיוחד כשמדובר בילד בגיל הגן או בית ספר יסודי. גם להוציא את הכבשים והעזים למרעה על הגבעה הסמוכה נהיה הרבה יותר מסובך. שער הברזל בכניסה לכפר ששם הצבא לפני כתשעה חודשים סגור, אם כי לא נעול, אך זה כבר לא משנה נוכח החסימות החדשות. בעצם הוא שינה את תפקידו ויכול עכשיו לשמש מעקה שיציל מנפילה לתוך הבור.אחרי שיחה עם י. שפרש בפני הכתב את כל בעיות הכפר אנחנו יורדים למחסום. י. יוצא איתנו לדרך, אך לא רוצה לרדת איתנו. "לא רוצה להסתבך", הוא אומר. כמה עשרות מטרים לפני המחסום מכין הצלם את המצלמה כדי לצלם את הדרך אל המחסום, ומיד רץ אחד המג"בניקים לקראתנו וצועק "לא לצלם!". הכתב מנסה להסביר שאין שום איסור לצלם במחסומים, אך המג"בניק קובע: "עד שלא אדבר עם הקצין, אף אחד לא יצלם כאן". הקצין מודיע בקשר, כך שכולנו יכולים לשמוע, שכל עוד שלא מפריעים לתפקוד המחסום אין בעיה שיצלמו. המג"בניק מתרכך, ובסוף, אחרי שהכתב סיפר שגם הוא כבר שירת במילואים במחסומים כנספח למג"בניקים, הם נפרדים כאחים ורעים. בכל זאת אמר לו: "אם כבר כמעט ירית בנו, כיצד אתה מתנהג כלפי הפלסטינים שעוברים כאן?" המחסום מאויש בעוד מג"בניק ושני מאבטחים אזרחים. הכתב שואל את האחרונים בשביל מה הם כאן. "כדי לאבטח את המג"בניקים". - "??" – "כדי שלא יקרו דברים כמו הדקירה בקלנדיה." – "אבל מי שנדקר בקלנדיה היה מאבטח, לא מג"בניק." – "כדי שזה לא יקרה עוד פעם, אנחנו כאן." בינתיים מגיעה למחסום מכונית עם ארבעה תושבי נועמן שמבקשים לחזור הביתה. כולם נדרשים לרדת מהמכונית, לעמוד לצידה ולהציג תעודת זהות למג"בניק שעומד במרחק של כמטר. אחר כך פותחים את השער והארבעה עוברים. הכתב מבקש לשמוע מהם על הבעיות במחסום, אך משום שכולם, המג"בניקים והמאבטחים, ניגשים למכונית כדי לשמוע כל מילה שיגידו, הוא מקבל רק את התשובה הכללית שיש בעיות. כעבור כמה דקות מגיעה למחסום לבדה אישה. מבט פניה והתנהגותה לא משאירים שום ספק שהיא מפחדת מאוד מהמעבר: היא נמצאת כאן בשעת בין הערביים לבד מול ארבעה גברים חמושים כאשר אין עוד בן אנוש במרחק שמיעה או ראייה; רק במקרה אנחנו כאן – ויתכן שהמצלמה שתיעדה כל אחד מצעדיה רק הגבירה את תחושת החשיפה שלה. היא מכונסת לתוך עצמה, פניה פונות הצידה, בכל זאת היא מבקשת לפתוח את השער, כי שומריו עסוקים בשיחה עם הכתב. אחד המג"בניקים ניגש, פותח את השער, היא מושיטה לו את תעודת הזהות שלה ממרחק מרבי ומבלי להסתכל עליו, מקבלת אותה מיד בחזרה ומשוחררת לדרכה. כאשר אנחנו עוזבים עלה כבר הירח המלא הצהוב מעל הכפר אל ח'אס ממול ומאיר את המחסום – תמונת סיום אידילית לכתבה על הרס הטבע וחנק החיים.שער הברזל לכיוון ירושלים פתוח עכשיו. בחושך אנחנו מטפסים בחזרה מסביב לבורות ולתהום.