בית אומר, נבי יונס, חברון
בית לחם וסביבתה, יום ב' 16.04.07, בוקר משקיפות:בדרך: חיה א., עדה ג.במת"ק עציון: עידית ש., נעם ק. (מדווחת) 07:30 בדרך:באל-נשאש, בית אומר, ונבי יונס- בגלל החוקים החדשים של צורך בצילומים רבים ע"מ לקבל דוחות תעבורה, פחות אנשים מגיעים אלינו, ולוקח לנו יותר זמן לעזור להם.9:00 במת"ק עציון:יש פתק בערבית בו כתוב שיענו פניות רק במקרים של אישורים לצורך הגעה לבית חולים. אין גישה לחלון, לכן אחת לכמה זמן יוצא השוטר או החייל וכולם ניגשים להעביר לו דרך השער מסמכים. לעיתים השוטר צורח על כולם שיעופו אחורה וכולם נסוגים. כשהגענו לא היו הרבה אנשים, והיה נראה שאין כ"כ מה לעשות. תוך רבע שעה בערך ניגש אלינו אדם עם בעיה חמורה. ברגע שאחרים ראו אותו, התחילו להגיע אלינו המון פניות (גם הגיעו עוד אנשים מסיבות שונות). האדם שציינתי עובד כרופא בחברון. הוא הגיע אתמול עם מסמכים מבי"ח בחברון עם בקשה להעביר חולה שלו, שמצבו קריטי, לניתוח לב בירדן. הבקשה היתה לאישור מעבר לחולה, לנהג אמבולנס ולרופא. לדבריו, הוא הגיע אתמול ב- 16:00. חיכה עד 21:00! ואיש לא יצא עם תשובה. ב- 22:30 (שעה בה, לדבריו היה כבר ממש קר), יצא אליו החייל עם זימון לשב"כ עבורו, ליום חמישי (19.4), ובלי שום אישור. כל המסמכים נשארו במת"ק.הרופא חזר בבוקר ופגש אותנו. פצחנו בסדרת טלפונים לגורמים שונים במוקד ההומניטרי, ספרנו שוב ושוב את הסיפור והעברנו את הת.ז השונות להרבה אנשים. גם האבא של החולה ובן הדוד שלו הגיעו למת"ק, עם כל התעודות זהות ועוד מסמכים. כאשר עזבנו אחרי 11:00, הודיעו לנו מהמוקד ההומניטרי שהכל יסודר. נשארנו בקשר טלפוני עם הרופא, שאמר לנו בערב שיש אישורים.- נגשה אלינו אישה אשר מגיעה מידי שבוע למת"ק. לאמה בת ה- 80 יש בעית כבד, המחייבת אותה להגיע ליום אשפוז בשבוע בהדסה עין כרם. וכל שבוע מגיעה הבת להוציא אישור. האם על כסא גלגלים ולא יכולה ללכת. מאחר ועליהם לעבור במחסום 300, יש בעיה להעביר את הכסא בקרוסלה. אמנם יש כביש ליד הקרוסלה, אך לרוב החיילים לא מסכימים להעביר שם את האישה, למרות התעודות והאישורים. כך נאלצת האישה לעיתים להזמין אמבולס ב- 800 ₪, אחרת תפספס האם את הטיפולים והבדיקות, אשר קריטי שיתחילו מוקדם בבוקר. לפעמים יש חיילים שמבינים את האבסורד ומסכימים להעביר אותה, אך במעבר השני, מחזירים אותה אחורה שוב. הבטחנו שנפנה את הסיפור שלה לחנה.ב. בתקווה שיש משהו שניתן לעשות.- בעשר היתה צפירה. נזכרתי בכל הטקסים הממלכתיים, שעד לפני שש שנים, כתלמידה וחיילת, השתתפתי בהם. תהיתי עם כמה סתירות פנימיות אפשר לחיות. "אנחנו, בני העם היהודי מחויבים בהנחלת הזיכרון מדור לדור ובשתי מסקנות נחרצות. הראשונה, כי לעולם לא ישוב היהודי להיות אין אונים ובן בלי בית ולא תישמט מידו חרב מגן. והשנייה, כי כאן במדינת ישראל ניבנה תרבות חיים שהיא ניגודה הגמור והמוחלט של תורת הרשע שביקשה להכחידנו. נעקור מקרבנו כל גילוי של אפליה, כל רבב של גזענות, כל שמץ של קנאות חשוכה ושנאת הזר. נזכור ונזכיר לעצמנו, לבאים אחרינו ולאנושות כולה. זו חובתנו ההיסטורית וזה צו המצפון והנדר למדינת ישראל עד דור אחרון". (דברי אולמרט מישיבת הממשלה השבועית).