ירושלים

בית לחם וסביבתה, יום ב' 28.05.07 , אחה"צ משקיפות: יעל י., רות א. (מדווחת) בדרך לאל-ערוב לא נראתה כל תנועה צבאית. גם העמדות במחסום עציון אינן מאוישות. בכניסה הצפונית למחנה, מול המכולת לא עומד רכב צבאי, כפי שהיה בכל הפעמים הקודמות, גם מגדל התצפית נראה נטוש. רק בכניסה הדרומית לאל-ערוב עומד ג'יפ צבאי אך לא ניכרת כל הפרעה לתנועת העוברים והשבים.במת"ק עציון, חדר ההמתנה החדש כמעט ריק, אף על פי שיש לא מעט מכוניות בחניה. אישה אחת, נעימת מראה והליכות, בת 62, פונה אלינו. היא באה לבקש כרטיס מגנטי חדש בכדי שתוכל להמשיך לעבוד כעוזרת בית אצל שתי משפחות במערב ירושלים. היא גרה בדהיישה, בעלה וילדיה אינם עובדים והיא כרגע המפרנסת היחידה. אף על פי שיש בידיה כל המסמכים הדרושים, כולל קבלה מבוילת עליה שילמה 120 ₪ ואישור של המעסיקים שלה שהם מעוניינים להמשיך בהעסקתה, נאמר לה שתבוא בחודש הבא. מהרמקול עולים קולות צורמים בווֹליום גבוה ללא הפסקה; צעקות, חיקוי של יללות תנים, שירים מקוטעים. החייל שבחלון פונה אלינו ושואל מי אנחנו ומיד לאחר מכן: "אסור לכן להיות פה". כששאלנו מי קבע זאת ביקש מאתנו פרטים מזהים והודיע שהזמין את המשטרה לסלקנו. הפניות אל הפלשתינאים הבודדים שהיו במקום היו בצעקות רמות של פקודות בערבית: "לכו כולכם מפה". אחר כך הודעה קולנית: "אין כרטיסים מגנטיים" לפנייתו של אחד האנשים שהוא מבקש תסריך נאמר בגסות: "תרד מהמדרגות, תתרחק". אף אחד לא ידע מה נדרש ממנו ואיך יקבל מענה למשאלותיו. ניסיונותינו להשיג מישהו מקציני המת"ק, עלו בתוהו, כמו שהיה גם בפעמים הקודמות. נסינו לדבר אל החייל, שהחליף את קודמו שניסה לסלקנו, והלה ענה בזחיחות דעת: "מה אתן רוצות?" הצענו לו להתייחס בצורה קצת יותר אנושית לפונים אליו ובתגובה שוב שמענו ברמקול חיקויים של קולות בעלי חיים, צחוק רם ומוסיקה צורמת. עזבנו את המקום בתחושת מיאוס וייאוש. במעבר רחל הייתה תנועה ערה מאד, שעת החזרה מהעבודה. רק שני חלונות פעלו, אחד עם מכשיר לקריאת כף היד והשני בלי. מרבית האנשים פנו ישירות לחלון השני. בסך הכל זרמה התנועה בקצב מתקבל על הדעת. רק חיילת שעמדה על הגשר שמעל ראשי האנשים מצאה לנכון לצעוק מדי פעם בקול רם ולדרוש שקט (לא היה כל רעש לבד משיחות בין האנשים), גם מילד קטן ששיחק ליד אמו, דרשה שישתוק. מה יהיה איתנו?