עטארה

עטארה, יום ד', 15.8.07, בוקרמשקיפות: נעם ד., נאוה א. (מדווחת)הדרך לעטארה, 6:30לאחר 4 חודשים בהם לא פקדנו את מחסום עטארה, החולש על הכניסה הצפונית של ביר זית ורמאללה, החלטנו לבדוק את המצב. המחסום מרוחק כ-55 ק"מ מירושלים ובזמנו היו בו פקקים נוראים של שעות כאשר מאות טרנזיטים ומכוניות פקקו את 300 המטרים מכביש 60 עד למחסום ותוך כדי כך חסמו לחלוטין גם את כביש 60 עצמו. עטארה, 7:30כשהגענו לא היה תור, כחמש מכוניות חיכו ועברו בזו אחר זו. לאחר כעשר דקות, כנראה בשל בדיקה במחסום, הואטה התנועה ותוך שניות נוצר תור של כ-30 מכוניות. ואחרי כחמש דקות איים לחץ של כמאה טרנזיטים לפרוץ לתוך כביש 60. לפתע הופיעו שני ג'יפים של אנשי מילואים כיוונו את כניסת המכוניות המגיעות מכביש 60 מימין (מכיוון ירושלים) ומשמאל (מכיוון תל אביב).המפקד, מילואימניק, איש חי"ר, בעל דרגה גבוהה (שלושה פלאפלים) צחק ואמר שעתה תפקיד הלוחם הישראלי הוא להיות 'שוטר תנועה'. לדבריו קיימת 'סכנה נוראית' במידה והכביש הראשי יהיה פקוק כי אז יכולה מכונית ישראלית “של מתנחלים, או תושבים או סתם אחרים, כמו המכונית שלכן להיעלם בתוך עומס המכוניות הפלסטיניות והנהג ימצא עצמו במצב של סכנת חיים".הוא התעניין בדעותינו, האם אנו חושבות שהפתרון היחיד הוא הפרדה מוחלטת ופינוי 'אחד מהצדדים' מהשטח. חברו, בעל כפה סרוגה, נראה להוט להכריז איזה צד, לדעתו, צריך להיעלם מהמקום, אך נעם הזדרזה להבהיר שלדעתה דווקא הישראליים מיותרים באזור. לא נכנסנו לויכוח והמפקד סיכם את הנושא בפתרון מסוג 'וגר זאב עם כבש' - "כמה טוב יהיה אם נוכל פשוט לחיות יחד, זה לצד זה, בלי בעיות". הצבעתי על הרובה שלו ואמרתי שנראה לי שהחלום שלו עשוי להתרחש רק לכשנגיע לגן עדן.חיכינו עוד כמחצית השעה. המילואימניקים פיזרו את הפקק ונסעו. פקק חדש התחיל להיווצר ולהתפזר מעצמו. הגיע הזמן לחזור כי ממילא, עם כל הרצון הטוב, כאן אין מה לעזור. נקווה שקברניטי הביטחון שלנו יבינו סוף סוף שהמחסום הזה מיותר ושלא ממש צריך לבדוק סטודנטים הנוסעים לאוניברסיטת ביר זית או סוחרים הנכנסים לרמאללה להתפרנס.