בית אומר, חברון
בית לחם וסביבתה, יום ב' 24.09.07, אחה"צ משקיפות: יעל י., רות א., אילנה ד. (מדווחת)אורחת: אורית י. 14.00 – 18.00בית אומר, מת"ק
עציון, מעבר רחלהיות והאורחת שלנו שוקלת אולי להצטרף למחסוםווטש, עשינו סיור הכרות באזור בית לחם; התקדמות בניית החומה לאורך כביש 60, המעבר התת-קרקעי המחבר את מובלעת כפרי נחלין עם אל-חאדר, ואפילו עצרנו לקניית פירות בבית אומר.באל-ערוב היו מגדלי התצפית ריקים, ליד הכניסה הדרומית למחנה ראינו מרחוק ג'יפ צבאי, שעוד לפני שהגענו עזב את המקום. בדרך הלוך ראינו מכונית משטרה שנתנה דו"ח לנהג פלשתיני ובדרך חזור (ליד בית אומר) שני חיילים חמושים וסביבם קבוצה של ילדים שצפו בתאונת דרכים.בחדר ההמתנה החדש והמרווח במת"ק עציון, כמעט לא היו אנשים. צעיר מחברון הלומד רפואה בגרמניה ובא הביתה לביקור ראשון אחרי שלוש שנים, הותקף בגשר הכניסה מירדן והוזמן לפגישה עם השב"כ היום ב- 08:00 בבוקר. כמובן שהגיע בזמן. בבואנו הייתה השעה 16:00 אחה"צ והוא עדיין חיכה. הוא סיפר לנו שאביו (שעכשיו הוא מחוסר עבודה) היה בעבר נפח זכוכית ידוע שעבד בשביל רחבעם זאבי. יעל מיד נזכרה בעבד שעבד במוזיאון הארץ בזמנו.בחור צעיר העובד בכנסיה במזרח ירושלים פנה אלינו בבקשת עזרה. שמו נשמט מרשימת העובדים שהכנסייה העבירה לאישור ונאמר לו להגיע למת"ק כשבידו מכתב פניה מהכנסייה. במת"ק נאמר לו לחזור לכנסיה. הוא היה אובד עצות בפינג-פונג שבין שתי הרשויות השולחות אותו אחת לשנייה. ניסינו לפנות למת"ק בכל הטלפונים הידועים לנו, אך אלה כבר בכלל אינם עונים. פנינו בצעקות לחיילים שבחלונות המת"ק, אחרי דקות ארוכות של שתיקה מכיוון זה, ענתה לנו חיילת נעימת סבר: "בעצם אסור לי לדבר אתכן, אבל אמרו לו שיפנה למִנהלת הפלשתינית בבית לחם שתעביר את הבקשה אלינו" (האם האיסור לדבר אתנו רשמי? מתי ועל ידי מי הוא נקבע?) משמעות הדבר היא כמובן דחייה עד אחרי החגים ואובדן ימי עבודה רבים עבורו.קבלן יהודי צעיר נכנס עם עובד פלשתיני ופנה בהתרגשות לרות: "אני מכיר אותך, את שולמית אלוני!" אחרי שתוקנה הטעות עדיין התעקש שהוא מכיר את רות, ולשמע שמה, אמר: "ודאי, את היית המנהלת שלי בתיכון". אחרי שהעובד נכנס דרך הקרוסלה, התחיל ירון במונולוג מרשים, הן מבחינת שטף הדברים והן מבחינת השימוש בשפה. הוא תיאר את המצב הנורא של הפלשתינים, את מה שקורה במחסומים, הסגרים האקראיים, הבירוקרטיה הבלתי אפשרית במשרד העבודה. הוא תקף את ה"מערכת" שעושה הכל בכדי להקשות על חיי הפלשתינים וגם על המעסיקים המבזבזים ימי עבודה רבים על פניות חוזרות ונשנות לרשויות, על תורים, על פקסים וטלפונים שאינם נענים. הרטוריקה שלו הייתה משכנעת והצענו לו להתראיין ברדיו "כל השלום". ב- 4.45 יצא העובד שלו, שנשלח "לרענן" את הכרטיס המגנטי שלו, עם כר"מ חדש. הוא הסביר לנו מדוע בכל כך הרבה מקרים המכונה לקריאת כף היד אינה פועלת כראוי; אלה ידיים של עובדי כפיים והן הופכות מיובלות. אחרי שעזבו שני אלה בשמחה את המת"ק, כובו האורות והמקום נסגר על אף השלט המודיע על סגירה ב- 17.30. בצאתנו אכן ראינו עוד מכונית המביאה לשווא אנשים למת"ק.הקִרבה לסוף עוד יום של הרמדאן נראתה היטב במחסום המנהרות.להפתעתנו חזרו תופעות שמזה חודשים רבים לא ראינו; מחסום פתע בתחנת הטרמפים שליד גילה ומול טנטור נעצר ונבדק ביסודיות אוטובוס, שני נוסעים הורדו, ניירותיהם נבדקו והם חויבו לחתום על מסמך שאפשר להם להמשיך בדרכם. כנראה שהגענו מאוחר מדי למעבר רחל, מרבית האנשים יוצאים עכשיו מוקדם יותר בשל הרמדאן. שני חלונות בדיקה פעלו, כמה תיירים חזרו מבית לחם ונראה היה שלא תהיה להם תחבורה לירושלים. כשחזרנו למכוניתנו, הגיע אוטובוס פלשתיני קטן, ממנו יצאו במהירות עשרות פועלים ורצו למחסום.