טרנספר בבקעת הירדן

מחסום זעתרה/ צומת תפוח  - לא מאויש, אך בכל זרוע של צומת עומדים חיילים. לכיוון דרום יש שיירת מכוניות וחיילים בודקים תעודות.

מחסום גיתית/מעלה אפרים – לא מאויש על הכביש וגם  לא בדרכנו חזרה (4.45) .

אל מכסר – ב-4.2 הרס הצבא את בתיהם וכל מבני הצאן של 2 משפחות. לאחר שהצלב האדום תרם 2 אוהלים קטנים בא הצבא ב-10.2 שוב, והרס גם אותם (בצילום). האנשים נותרו בגשם ללא מחסה. כעבור מספר ימים תרם הצלב האדום עוד אוהל, והרשות הפלסטינית תרמה מבנה לדיר. אנחנו קנינו להם יריעות ניילון ליום הראשון לכסות עצמם. היום בנו בני המשפחה יחד עם שכנים מהמאהל הסמוך, אוהל מגורים

משאריות ניילון חזק שאספו מתוך ההריסות. את כל אחד מהאוהלים עוטפים ביריעת ניילון נגד גשם.

סיפור המשפחה כפי שסיפר אחד מהם, נכה בכיסא גלגלים: הם במקור מסמוע שבנגב, עוד לפני 1948.

הם עזבו את הנגב ונדדו באזורים שונים עד שבשנות ה-60 (של המאה ה-20) התיישבו כאן, מצפון למחסום חמרה (שאז, כמובן, לא היה קיים). ב-1967 (מלחמת 

ששת הימים) ברחו לירדן מפחד הצבא הישראלי, אך חזרו כעבור שבוע כשנרגעו. במקום הזה מתגוררות 

היום 3 משפחות ולהם 10 ילדים. ל-2 משפחות הרסו את כל המבניםולשלישית לא.

ואלה תולדות הכיבוש ונסיונותיה של ישראל לגרש את תושבי הבקעה:
בתחילה, מייד לאחר שהאזור נכבש, בסוף שנות ה-60 היו החיילים יורים בכבשים והורגים אותם.
בשנות ה-70 באו עם הליקופטרים ולקחו רועים וצאן לקרנטינה ליד עוג'ה. הם שוחררו רק לאחר שקרוביהם פדו אותם בכסף רב.
משנות ה-90 (הסכמי אוסלו) כשהשטח חולק ל-ABו-Cובאזורי Cנמנעה בנייה לחלוטין, החלו הישראלים להרוס את בתיהם אבל עדיין לא בקצב הריסה ובאכזריות כמו עכשיו. מייד אחרי ההריסה חוסם הצבא את כל השבילים והשדות המוליכים אל הכפר כדי למנוע עזרה הומאניטרית, אבל כוח החיים חזק יותר והפלסטינים מצליחים ליצור איזו פירצה קטנה, דרכה עוברים המסייעים. ואז באים והורסים שוב ושוב ושוב. ברור, אם כן, שאין כאן עניין של הפרת חוקי הבנייה אלא גירוש מוחלט.

ח'אלת אל ח'אדר 11.2 על גבעה קטנה כ-100 מ' מגדר ההתנחלות מחולה, מסודרים 4 כסאות פלסטיק חומים (בצילום). זהו סלון ביתם של תושבי 2 משפחות בני ח'אלת אל חאדר.  כל מה שיש להם מפוזר בשטח, חשוף לשמש ולצינת הליל, יומיים אחרי הריסת ביתם בפעם השנייה תוך שבועיים. ערימת גרוטאות, שמיכות קרועות וניילונים וכמובן- בית שימוש שנתרם על ידי האיחוד האירופי. זה מה שנותר מחמישה אוהלי המגורים ושלושת הדירים של תושבי חאלת אל ח'אדר. מזרונים – שם ישנה המשפחה. מתחת למיכלית המים (בצילום) על הגבעה שממול עוד כמה ערימות גרוטאות. זה מה שנותר מביתם של משפחה שלישית, אלא שאלה נשברו ועזבו את המקום, מחפשים את גורלם במקום אחר. כך מתנהל הטרנספר של תושבי בקעת הירדן.