בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ב' 12.5.08, בוקר
חווארה
6:45 – במגרש החניה אין הרבה חונים. המחסום פועל בשקט. שגרה. בעצם לא פונים לעזרתנו. הרבה עוברים ועוברות מברכים אותנו. אחד הקצינים תופס אותנו לשיחה שקטה וגלויה במהלכה הוא מסכים בנושאים שונים ואף יותר מכך, אומר שהצבא משתמש במת"ק ובמחסום ווטש בנשימה אחת, כארגונים שמשמשים אותו לצרכים תעמולתיים במקומות הנכונים, כאשר צריך לצייר את הצבא כגוף הומני ורגיש לזכויות האוכלוסיה שתחת הכיבוש. אוטובוס שיוצא משכם, הנוסעים מורדים, מוסרים תעודות לבדיקה ומחכים שהכלב והכלבנית יסרקו את האוטובוס. כנ"ל רכבים אחרים נסרקים על ידי הכלב.
בית פוריכ
8:30 – אין עומס על המחסום, לא בהולכי רגל ולא בכלי רכב. אנחנו שותות קפה עם הנהגים בפינת הקפה ושומעות על חיי היום-יום בכפר. ה"מיץ שבזבל" אומר לנו הנהג. כפר של כ-12000 נפש, שהכיבוש והמחסום ככלי יעיל, משבש את חייו והחיילים נכנסים אליו לילה לילה לבצע חיפושים ומעצרים. זעתרה
9:30 – בבוקר בהגיענו למקום אין תור מכוניות והמגרש ריק. בדרך חזרה, התור ארוך ורב, ובמגרש שוב אנו עדות לאוטובוס שמפורק מנוסעיו ונבדק על ידי הכלבנית. נוסע זועם ניגש אלינו ובקול רם וכועס מספר את העובדה הידועה שזו הפעם השניה במרחק של מס' קילומטרים שהם נאלצים לעבור בדיקה ולחכות כל כך הרבה זמן. (חווארה ואח"כ כאן). החייל/קצין שעומד לידינו ושומע עושה כאילו מה זה ענייני. אני פה, לא שם. מאיפה לי לדעת. שאלתי אותו אם יש שני צבא. אם הוא באמת לא יודע. ואם הוא לא יודע אז איזה מין צבא זה שלא יודע מה נעשה מטר ממנו. שני בחורים לבושים אזרחית ומריחים מוחברת עמדו הסתכלו בגיחוך בכל הארוע ואחרי שהתרחקו הפלסטינים, אמרו: "אלה כולם טרוריסטים. צריך להרוג אותם". והיה ברור שהם מתכוונים לכל מילה.