ענבתא, קלקיליה, יום ד' 30.4.08, בוקר

 7.40 - 6.45 מעבר אליהו (מעבר לישראל על כביש 55 דרומית לקלקיליה) מהיום ועד יום שישי יש סגר על השטחים לרגל יום השואה. פועלים רבים עדיין ממתינים ומקווים שיתנו להם לעבור לעבודה באלפי מנשה, אבל המעבר מותר רק לתושבי קו התפר ולבעלי אישור על אדמות.  תושבת אלפי מנשה באה לקחת את עוזרת הנקיון "שלה" ולא מצליחה להעביר אותה. 

לפני שהגענו נעצרו שתי נשים, אחת בהריון מתקדם והשניה כבת 40. להלן שלוש הגרסאות ששמענו על הארוע שאותו לא ראינו:גרסת הנשים- באנו וראינו שיש סגר, רצינו לחזור הביתה, הלכנו אל הטרנזיט שהסיע אותנו ואז התנפלו עלינו החיילים. אחת החיילות (או השוטרות?) דחפה אותנו בגסות.  גרסת הפועלים שצפו במתרחש- החיילת הרביצה וכל הארוע היה אלים מאד.גרסת קצין המשטרה הצבאית- הוא ראה  את שתי הנשים שהלכו לכיוון ישראל. הוא קרא אליהן והן חזרו בעצמן למעבר. חיילת ניגשה אליהן ואחת מהן שרטה חיילת מ"צ. העימות נוצר כי האישה סירבה לתת את אישור העבודה שלה לשוטרת הצבאית. 
החיילת הגישה תלונה על השריטה כביכול. כאמור לא צפינו בארוע. כאשר הגענו למעבר היגיעה גם ניידת ושוטר דובר ערבית חקר את שתי הנשים. במקביל, אנחנו ניסינו לאסוף עדויות מן הפלסטינים, אבל איש מהם לא היה מוכן להעיד בשמו, כי הם מפחדים שיקחו להם את אישורי העבודה (פועל בהתנחלות אמור להרוויח שכר מינימום לפי החוק הישראלי, ואילו למעשה הוא מרוויח פחות מחצי).
למרות זאת המשכנו לדבר עם הפועלים, בתקווה שהתצוגה של איסוף עדויות על תקיפה של אשה בהריון, תבהיר לחיילת כי תלונה שלה תלווה בתלונה נגדית עליה. אחת השוטרות ניסתה למנוע מאתנו לדבר עם פלסטינים ולגרש אותנו מהמחסום. היא ניגשה אל קצין של המשטרה הצבאית שדיבר איתנו בנחת, ופקדה עליו להפסיק את השיחה. בתגובה, הקצין יצא אתנו מחוץ למחסום.  התלונה של החיילת כנגד הנשים בוטלה, אולי משום שהשוטר החוקר שוכנע כי הנשים לא נהגו באלימות, ואולי ההצגות שלנו השיגו את המטרה. אבל הנשים לא שוחררו. לקחו מהן את אישורי העבודה ואת תעודות הזהות. קצין המשטרה הצבאית מילא דו"ח למת"ק על נסיון לגנוב את הגבול. המשמעות של דו"ח כזה היא ברורה: אבדן אישור העבודה לתמיד.ניסינו לדבר על לבו, אמרנו כי הן לא מחבלות, הן נשים מבוגרות שמפרנסות משפחות ויש להן אישור מעבר. לאחת יש עשרה ילדים, השניה בהריון ובעלה חולה. בסך הכל הן ניסו להגיע לעבודה למרות שבישראל מציינים את יום השואה. בתגובה הקצין אמר כי הוא ממלא את חובתו ורושם את מה שראה והמת"ק יחליט. עוד הוסיף כי גם ילד רעב שגונב לחם, מבחינתו הוא גונב.  
העניין היה אבוד. חזרנו אל המכונית שלנו שעמדה במרחק של כ 200 מטרים מהמעבר. התעכבנו בשיחות אחרות ולאחר עשר דקות היגיעו אלינו הנשים. הן שוחררו בלי אישורי העבודה שכמובן החרמו, אבל גרוע מכך, לא החזירו להן את תעודות הזהות ולא נתנו להן מסמך אחר. כמובן שהן לא ידעו שזה לא חוקי. חזרנו אל המעבר וביקשנו את תעודות הזהות. מיד קיבלנו אותן. להפך, החיילים האשימו את הנשים שהלכו בלי התעודות. אחד החיילים אף האשים אותנו, כאילו אנחנו, שעמדנו 200 מ' מהמעבר, יצרנו בלבול שגרם לחיילים לשכוח להחזיר להן את התעודות. אכן, טוב שיש אשמים, כי בסופו של דבר התוצאה ברורה: שתי נשים קשות יום איבדו את היכולת לפרנס שתי משפחות. 
 
07:45 מחסום קלקיליה ,אין תורים. לא צפינו בארוע חריג ולא יצאנו מהמכונית. 

10.50 ענבתא, אין תורים וכנ"ל. צפינו מהכביש הראשי על מחסום א- ראס וגם שם לא ראינו תור.