עזון עתמה, יום ה' 26.6.08, אחה"צ
16.00 - על כביש 5 , מייד אחרי כפר קאסם, חבורות- חבורות של פלסטינים חוזרים ברגל, בשמש הקופחת, ב-33 מעלות חום, מעבודתם בישראל. עצרנו ולקחנו 3. אחד מהם היה נראה כעומד להתעלף וחבריו אמרו לנו שהוא חולה לב וחש ברע. הם רצו להגיע לעזון-עתמה ומכיוון שלשם היו מועדות פנינו, הבאנו אותם עד היכן שאפשר (קרי- לכניסה). הם מספרים שהם , אחרי שבוע עבודה קשה, ולינה תחת כיפת השמיים (אתמול לא ישנו כי היה נחש), הם הלכו מצומת סגולה. מדדנו - 10 ק"מ.
החנינו מעבר לכביש בבית שמול הכניסה. מייד כשעברנו את חסימת העפר באו לקראתנו כמה אנשים וסיפרו על כך שחיילים היכו הבוקר אדם מסארה וגנבו לו 200 ₪. "אבל עכשיו יש שם חיילות והמחסום טוב" הם הוסיפו.
בהגיענו למחסום היו 3 מכוניות מכיוון הכפר שעברו תוך 3 דקות. אחד הטרנזיטים שהסיע פועלים הסיע 21 איש, ליד ההגה ישב אדם ואילו על ברכיו - נהג הטרנזיט. ומכיוון שלא היה לשניהם מקום , הייתה הדלת פתוחה למחצה והנהג , תלוי על ההגה מצד אחד, מחזיק בדלת בידו השניה. קוסם !!! כ-100 מ' לפני המחסום הוא הוריד 12 נוסעים והגיע למחסום עם מספר נוסעים חוקי.
במחסום 3 חיילות וחייל אחד, ומפקדת עליהן סגן י(רדן) - אדיבה, עדינה , חרוצה (כל הזמן דירבנה בחבריה לבדוק ולא להתבטל ("אתם לא רואים שאנשים מחכים בשמש?"). בשום שלב לא היה תור במחסום ואנשים עברו מהר.
יחד איתנו הגיעו (במכונית אחרת) הטרמפיסטים שלנו. מכיוון שאינם תושבי עזון-עתמה הם נשלחו לסככת המעוכבים.סיפרתי למפקדת שראיתי קודם שאחד מהם חש ברע וביקשתי ממנה להתחשב במצבו. הוא גם ניראה רע. היא מייד שיחררה את השלושה.
בכל המשמרת עוכבו השבח"ים החוזרים לביתם ל- 10-20 דק' בממוצע ולאחר מכן הם עברו לגדה. משום כך לא היו בשום זמן נתון מעוכבים
רבים. המפקדת מתריעה בפני הפלסטינים "שלא תעיז לבוא מכאן יותר !!" והפלסטינים צוחקים. מאיפה ילכו ? הרי כל חסימה, כל גדר וכל רובה לא יעצרו אדם שמחפש לשבור שבר לביתו. וביום חמישי הבא , שוב יגיעו לפה, לאחר שינו לנו את הארץ, וילכו קילומטרים רבים ברגל, בשמש האכזרית, בידיעה ברורה שכאן יענישו ויעכבו אותם ועם תקווה שלפחות לא יתעללו בהם יותר מדי, לא יעכבו שעות בשמש, לא ייאלצו אותם לשיר תמורת מעבר ולא יכו...
בחור צעיר חבוש בידו, עובד כרצף, נפצע בעת שעבד בישראל. עדיין יש דם על ידיו. הוא נכנס לישראל במוצאי שבת דרך ניעלין ושם נתפס, תעודתו נלקחה ממנו ועכשיו אין לו שום תעודה. אחרי 15 דקות גם הוא עובר.
מכיוון הגדה נשים, גברים וילדים נשלחים לחדר הבדיקות ולשיקוף.
עברנו לצד השני, של בית אמין, של הגדה. בעצם שני הצדדים הם של הגדה, אבל את הצד המערבי הפקיעה ישראל מהפלסטינים והכריזה עליו כ"מרחב התפר". כמה נקי ועדין נשמע הבטוי, וכמה עוול, אכזריות, גזל ורוע מסתתרים מאחוריו.
בצד הפלסטיני ממתינים נהגים להסיע אנשים . על סככת ההמתנה כתובת בעברית "כשהחושך ירד והחץ יכה כל אם ערביה תבכה !" . מתחת לכתובת - מגן דויד.
הנהגים מספרים על מכות כמעשה של שיגרה במחסום (כמעט כל יום), שאלנו את האנשים מתי בדיוק היכו - הם לא ידעו להגיד לנו, כי זה קורה כל יום כמעט.
ועל האירוע שהיה הבוקר -
אדם מסארה עבר במחסום וטען שחייל גנב לו 200 ₪. הוא ניגש לחיילים אחרים ושטח את תלונתו באזניהם. הם התעצבנו וצעקו עליו "מה? אתה אומר שאנחנו גנבים? " גררו אותו אל מאחורי מגדל התצפית והיכו אותו. הם שמעו אותו צורח. אח"כ הלכו להביא אזיקונים והוא ניצל את ההזדמנות וברח. לגדה. כמעט כל אדם שפגשנו היום חזר על הסיפור. חלק שמעו אותו מאחרים ומיעוט היו במחסום כשזה קרה.
האנשים הקבועים במחסום היו עדי ראיה.
הנהגים מספרים שהם מסיעים רק עד למרכז הכפר מפחד שוטרי משמר הגבול .
כולם ציינו כמה היום (אחה"צ) החיילות טובות.
18.40 - אנו נוסעות לחסימה שבצד השני של הכפר כדי לחזור למכונית. בדרך רואות את כל החנויות הסגורות (מלבד חנות ירקות אחת) שבמרכז הכפר, מקום בו היה פעם, לפני הגדר, שוק הומה ושנסגר מכיוון שאף פלסטיני מהגדה לא יכול להגיע לקנות. "גם החממות (של מלפפונים) ", אומר לנו הנהג, "לא מצליחות לפרנס. אז איזה עוד ברירות נשארו לנו? עובדים בישראל".
כאשר אנו יורדות מהרכב מתקבצים סביבנו אנשים רבים . כל אחד רוצה לספר לנו את סיפורו. והסיפורים קשים. 2 גברים מספרים לנו כיצד , ביום חתונתם הם נסעו עם המיועדת להיות כלתם לסלון ליופי וכשחזרו - החיילים בשער היכו אותם קשות, לנגד עיני הכלה ! (אחד האירועים היה לפני שנה והשני לפני שנתיים ). ושוב חוזרים על תיאור המכות וגניבת 200 הש"ח מהבוקר (שעה11 בערך). החייל המכה - עם שיער קצוץ, כמעט מגולח-ראש, ועם זקנקן. (לדברי עדי הראיה)
הם גם סיפרו שג'יפ של מג"ב נכנס לכפר ורודף אחרי ילדים שמוכרים קפה בחסימה או במחסום והחיילים מכים אותם. (הילדים בני 11-12).
אתמול במרכז בכפר הם תפסו 3 ילדים בני 12 שעובדים בחנות הירקות והרביצו להם. האנשים נשבעו שלא הייתה כל פרובוקציה, שום זריקת אבנים, אלא סתם שעשוע...
כולם מבקשים מאיתנו לבוא כל יום, אך בעיקר בימי חמישי אחר הצהריים וימי ראשון לפנות בוקר ושבת בערב. ומציינים שכשאנחנו באות הרבה יותר טוב. אחרת, במקרה הטוב יכולים לחכות במחסום 3-4 שעות.