יצאנו מבאר שבע ב-10:30 בכיוון כביש 317.
בשדות התבואה כבר נקצרה ונאספה לאלומות, לפעמים רואים גם סימנים לדייש שהיה. מלבד כמה רועים עם כבשים שאוכלות את השלף, אין איש בכבישים או לצידם.
עצרנו בסוסיא אצל עזאם והתרשמנו מהמעון שלו – דוגמה לאיך אפשר לעשות כל כך הרבה מכל כך מעט. הכל נקי, מסודר ואפילו מעוטר ומתוך הסלעים יוצרים פרנסה באמצעות לול תרנגולות, עציצים עם צמחי מאכל וכרם זיתים בואדי.
בא-תוואני רצינו לראות את הבארות שהמתנחלים זהמו והסבירו לנו שאי אפשר להגיע אליהן אלא ברכב 4X4 אז התארחנו אצל נאסר והתפעלנו מיוזמה נוספת להתפרנס בתנאים הקשים של האזור: בקומה התחתונה של הבית קיים מרכז לנשים רוקמות שעבודותיהן נשלחות לארץ לתפירת בגדי עילית (עמותת two neigbours). הבן היזם של נאסר בנה חדר לתופרות, ומתכנן בקומפלקס גם חדרי אירוח על הגג. בנתיים הם מארגנים ארוחות לקבוצות שגם קונות את הבגדים וזוכות בהופעת ריקודים של הילדים אותם מאמן הבן הצעיר.
תחושת הפסטורליה נפסקה כאשר ממש לפני צומת זיף ראינו את כלי הרכב של הכיבוש וההרס – מכוניות הצבא וגורר שבדיוק העמיס טרקטור, אות לכך שהמבצע נגמר. רכב של מקומיים עם צלמי “בצלם” נסע לפנינו לבדוק מה בדיוק קרה ובדרך עפר המובילה אל לא כלום, ממש מחוץ לכפר ורחוק מן העין, הגענו להריסות. צו ההריסה שהוצמד לאבנים אמר לנו כי נהרס מבנה ללא גג. הבלוקים נראים ממש חדשים, אולי יצליחו לבנות מהם מבנה חדש. מה פשעו הבונים?? לא נדע.
בדרך חזרה בכביש 60 ראינו כי כל החסימות הצדדיות פתוחות.
היאוש לא נעשה יותר נוח.