עזון עתמה, יום ה' 17.7.08, אחה"צ
"כשהחושך ירד והחץ יכה כל אם ערביה תבכה" (כתובת שנכתבה על ידי החיילים בסככת ההמתנה של הפלסטינים בעזון עתמה).
13.25- מעט מאוד אנשים בכניסה מכוון ישראל. האנשים ששם מספרים לנו ש"היום המחסום טוב". הפועלים עוד לא סיימו , כניראה, את שבוע העבודה בישראל ורק בודדים מגיעים בשעה זו.
הגענו למחסום (שער גדר ההפרדה) ב"מונית" (מכונית פרטית שהוסבה לצרכי פרנסה), לאחר שהחננו את המכונית בחצר הבית שממול לכניסה לכפר מצד ישראל ובעל הבית טורח להזמין את כולנו להחנות בחצרו, "רק תבואו".
בהגיענו - אין תורי מכוניות, אין ממתינים מלבד 3 מעוכבים
(פועלים שעבדו בישראל ללא אישור) ששוחררו עם הגיענו. חיילי המחסום מתקבצים סביבנו, ורוצים להכנס לוויכוח ("מה אתם אומרות על החזרת הגופות אתמול"), אנחנו נמנעות אולם כשהם טוענים ש"פה זה ישראל, הנה שערי תקווה זה ישראל" אנחנו מנסות להסביר להם איפה הם נמצאים. דברינו נופלים על אזניים ערלות. מי שלא רוצה לשמוע, לא ישמע.
בן מגיע אלינו בצהלות שימחה. שואל על הגר, על יפעת (איפה הבחורה היפה משבוע שעבר?) - כביכול, חבר שלנו. ההצמדות שלו אלינו לא נעימה. אנו רוצות לגשת לנהגים הפלסטינים שממתינים בצד השני לנוסעים אך לא יכולות כי הוא דבוק אלינו. הפלסטינים ניגשים אלינו ובן עושה להם חקירות לכבודנו "איך אני? איך המחסום? איזה צחוקים היו היום? נכון שהיו צחוקים?" והם , נבוכים, אומרים "טוב, טוב". 2 חיילי עומדים ומכוונים אליהם את נישקם ושואלים "איך אנחנו?", כאילו מישהו ירהיב עוז בסיטואציה הזו, ויגיד "נבלות !" אח"כ יגידו לי הנשאלים, שמה הם יכלו להגיד ? הם פוחדים. שהחייל שחקר אותם הוא הכי גרוע, רגע הוא צוחק איתם ובמישנהו תוקע להם מכות. החיילים לא מונעים מאיתנו לעמוד בכל מקום שחפצנו.
14.00 - מגיע ג'יפ מג"ב, 2 חיילים יורדים ממנו ומסתובבים במחסום.
14.15 - עוד ג'יפ מג"ב מגיע, חונה ליד קודמו. 2 הג'יפים נשארים במחסום עד 14.45 ואז עוזבים. המ"פ מתקשר לאחד החיילים ומבקש לדבר איתי. שואל אם יש בעיות עם המגבנ"יקים (כניראה לאור הדיווח שלנו משבוע שעבר על האלימות עליה דיווחו הפלסטינים, בה היו מעורבים, וכניראה שיזמו, חיילי המג"ב).
14.45 - חילופי משמרות. עכשיו המפקד הרשמי הוא עמית (סמ"ר) אך חיילת אחת (דנה) שהרבתה לקלל אותנו בפעם הקודמת מנצחת כאן על הרחקתנו. עוד בטרם גמרו להתארגן היא הורתה על סגירת המחסום ואז ניגשו אלינו החיילים ואיימו שהמחסום ישאר סגור עד שנתרחק אל מעבר לבטונדה מצד הכפר ולשער מהעבר השני.
מכיוון שמתחיל להצטבר תור ממתינים אנו מתרחקות.
14.55 - בחור צעיר שהגיע 10 דקות מוקדם יותר נשלח לסככת המעוכבים, לנו אסור לדבר איתו. במשך חצי השעה הקרובה יגיעו עוד פועלים וששה מהם יישלחו לסככת המעוכבים, כאשר יש מספיק מעוכבים, לטעמם של החיילים - הם נקראים לעבור ללא קשר לכמה זמן הם ממתינים. כך שהראשון מחכה זמן רב, והאחרון- דקות ספורות.
ראינו את התהליך הזה חוזר על עצמו כמה פעמים בהמשך.
אחת החיילות , נטע, מרבה לצרוח על הפלסטינים וגם על עמיתיה. ראינו גם איך ההתבהמות חודרת לתרבות השיח גם בין החיילים לבין עצמם. חייל קורא לחברו בגסות "וואו" כפי שרואים אותם קוראים לפלסטינים לעיתים קרובות, כשהוא לא עונה, עולה קריאתו לצרחה דוחה של "וואו". מי שחושב שגסות הרוח וקהות החושים מתקלפים עם הסרת המדים באזרחי, שיבוא נא למחסום ויראה איך נורמות ההתנהגות משתרשות היטב ברפרטואר ההתנהגויות של החיילים.
החל מ-15.15 מגיע מספר גדול יותר של מכוניות עמוסות פועלים ופועלים המגיעים רגלית למחסום (שהורדו מהטרנזיטים 50 מ' מוקדם יותר). חלקם הגדול של הפועלים המגיעים רגלית יעוכבו, בשיטה שתוארה לעיל, בין 5 דק' למחצית השעה. המעבר של כל האחרים מהיר, מלבד כמה חריגים (דלתות חדשות של מכונית מזדה, באריזה - לנהג המוביל יש אישור מעבר, לדלתות - אין. לאחר ויכוח של 10 דקות שמעכב את התור, הדלתות עוברות לעזון-עתמה. הללויה !
לסיום, הערה - תושבי עזון-עתמה, כל מי ששוחחנו עימו מתחננים שנבוא, במיוחד בחמישי ובראשון. מצבם, ככפר שנותר בעבר הישראלי של הגדר ,קשה כשאול, ומיקומו של המחסום, נסתר מעין כל, והצורך לעבור בו לכל ענין וטעם, חושפים אותם להתעללות מתמשכת של החיילים. אלימות פיזית כמעט יום-יומית, אבל לא רק אלימות - השפלות, התנכלויות, "צחוקים", כפי שקרא לזה בן - המעליבים אנשים בוגרים הנמצאים בעמדה של תלות קיומית בבני 18 נושאי נשק שאין להם כל מושג (ועניין) על אנושיותו של האחר- אלה מנת חלקם כמעשה שיגרה. התושבים מפגינים על כל צד ושעל את שמחתם על בואנו, "עושים לנו כבוד", רוצים לקנות לנו משקאות ולכבד אותנו, מסרבים לקחת כסף על הסעה. אין לי ספק בצורך וברצון של תושבי עזון-עתמה בנוכחותנו. (אם כי חשוב שנהיה רגישות שלא להתערב במצבים שאינם מענייננו