עזון עתמה, יום ה' 17.7.08, אחה"צ
הגענו לעזון עתמה ב- 17:30. המשמרת הקודמת עזבה לפני כשעה וחצי. נהגי המוניות אמרו שבין משמרות היה שוב מעבר איטי. מבקשים שנבוא. אנשים רבים ושונים עוצרים אותנו להגיד שיום ראשון בבוקר היה זוועה. 'חיילים חיות
' שהכו אנשים וקללו.
ישנם חמישה מעוכבים בסככה וכולם משוחררים כשאנו מגיעות. מאז ועד העזיבה אין מעכבים אנשים.
החייל בודק את חפצי הפלסטיני על הרצפה. מורה לו 'לפזר הכול' בסוף הבדיקה והאיש בכריעה זורק לידו את התעודה.
איש אחד שעובר אומר לנו שהחייל ירק עליו ואמר לו 'אם לא היית בן 45 אלא 30 הייתי מכניס לך אגרוף'.
ושוב חפצים נבדקים על העפר בזלזול וחיילת פורצת בצרחות מדי פעם. יאללה זוז ועוד. תופסת בחולצה של אחד אחר 'אני אפרק אותך מה הוא לוחש לך שאלתי אותך מה הגיל שלך'
מה, הוא נראה לך בן 16 ? שואלים החיילים.
ישנו זוג מן הכפר, שניהם במקור מעזה עם 10 ילדים, חיים פה כבר 15 שנים. עד לפני חמישה חודשים תמיד נתנו להם אישורים זמניים, להחליף כתובת אי אפשר. ועכשיו לא נותנים כבר במתק, והאם שעוברת במחסום עם שניים מן הילדים מעכבים אותה. וזמן רב (חצי שעה) מדברים על לב החיילים מראים את כל הניירות שיש עם או בלי קשר. בסוף החיילים נותנים לעבור 'פעם אחרונה'.
חדר הבדיקות: ממתינים מאחורי גלגלת עד שהחיילים מרחוק מפעילים אותה, הולכים בין גדרות עד לחלון עבה עם חריץ קטן משאירים תעודה פונים שמאלה לדלת כבדה עם לחצן ואז זו נפתחת. עוברים תחת מגנומטר (החדר שלוש על שלוש) החפצים על מסוע שיקוף. ממתינים לתעודה- עוד חלון עם חריץ החיילת מביטה. ואז ממתינים שיפתחו את הדלת, החוצה.
אבל לא כאן מרביצים הסבירו לי כמה אנשים, יש חדר שם מאחורה ליד המגדל.
עזבנו ב- 18:52.