משנה לשנה גדל מספר החיילים המועברים לשטחים הכבושים.
24 גדודים (למעלה ממחצית כוח האדם בצבא) ואיתם אין ספור מחסומים.
המצב המתואר בתרשים משמאל, מדגים מציאות קשה. חייו של אדם פלסטיני מוכתבים על ידי מחסומים וחסימות, לא כולם צפויים מראש.
כיום כל אדם פלסטיני שיוצא מביתו לכל צורך ועניין, יודע שיהיה מחסום בדרכו, שלא יאפשר לו כלל לצאת מהיישוב או שייאלץ להיעצר בו: בדרכו לעבודה או לחיפוש עבודה, בדרכו לשטחי החקלאות שלו, בדרכו ללימודים, לביקור משפחתי בכפר סמוך או בעיר רחוקה, לפגישה עם רופא או לטיפול בבית חולים מעבר למחסום.
מאות מחסומים וחסימות מפוזרים ברחבי הגדה המערבית (645 ב-2023 על פי סוכנות האו"ם אוצ'ה). 23 מהם נועדו למעבר למדינת ישראל (רק 9 מהם על הקו הירוק). 49 מחסומים מאוישים באופן מתמיד על ידי כוחות ישראליים או חברות אבטחה אזרחיות, 139 מחסומים מאוישים מעת לעת, 304 חסמי דרכים, תלוליות עפר ושערי דרך, ו־73 סוללות עפר, גידורי כביש ושוחות. רק בחברון עצמה מוצבים 80 מחסומים פנימיים.
מחסומי המעבר לישראל משרתים מעל 100,000 איש ואישה ביום (בעיקר כדי להגיע לעבודה). מדינת ישראל השקיעה מאמץ לשוות לכמה מהגדולים שבהם מראה של מעבר גבול אזרחי, עם מסופים, אשנבי ביקורת למסמכים, אמצעי זיהוי ביומטריים ואלקטרוניים, מסועים לבדיקות כבודת יד וכדומה, וכן מאבטחים חמושים.
מאות המחסומים והחסימות הקטנים, הקבועים, או הארעיים, המפוזרים בתוככי הגדה, מפוררים את הרצף הטריטוריאלי של היישוב הפלסטיני ולא מאפשרים לתושבים לנהל חיים נורמליים עם תנועה חופשית ממקום למקום.
רקע / היסטוריה לדור ה-XYZ
לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה (2001), ולאור התגברות פעולות הטרור, הוחלט למנוע כניסה חופשית של פלסטינים לישראל ולהגביל את תנועתם גם ברחבי הגדה המערבית. המחסומים הראשונים הוקמו בירושלים, והם אף חצו שכונות מגורים. כמו כן הוקמו מחסומים רבים ברחבי הגדה וכן סביב ערים פלסטיניות גדולות, שמנעו יציאה וכניסה חופשית, ומעבר ממקומות אחרים בגדה. רוב "מחסומי הטבעת" הוסרו לקראת 2010, אבל נותרו רבים אחרים.
בנוסף, תוכנן והוקם מכשול ההפרדה, שחרג מגבול הקו הירוק, ולמעשה סיפח אדמות בבעלות פלסטינית שיועדו מראש להרחבת ההתנחלויות. ואכן, ככל שמפעל ההתנחלויות הלך והתעצם, כך גדל מספר המחסומים והחסימות בתוככי השטחים הכבושים.
המעבר המבוקר במחסומים התנהל בשנים הראשונות תחת שליטה בלעדית של המינהל האזרחי
והצבא. בהדרגה הופרטו חלק מן המחסומים ותפעולם נשאר לרוב בידי כמה גורמים: מג"ב, משטרה וצבא, אך האחריות הביטחונית נמסרה לחברות אבטחה אזרחיות שכפופות למשרד הביטחון
יש מחסום אין מחסום?
להמשך קריאה...
אז איך אעביר את כל הגבינה שלי?!
להמשך קריאה...
תמונות מן המחסום
להמשך קריאה...בנוסף למחסומי הקצה הגדולים (רק תשעה מהם על הקו הירוק) מהגדה אל ישראל וממנה, יש עשרות ומאות סוגים שונים של חסימות וחסמים בתוך השטח הפלסטיני: תלוליות עפר, סלעים, קוביות בטון גדולות, מגדלי תצפית, ג'יפ צבאי עם חיילים, דוקרנים על הכביש, שער נגרר, שער כנף חשמלי נפתח הצידה, זרוע ברזל נעולה, מזל"ט שמדווח מלמעלה ואפילו מחסום חי של מתנחלים, אשר לא רק חוסמים אלא גם גורמים נזקים קשים לנפש לגוף ולרכוש.
כל אלה מפרידים בין אזורים שונים בתוך גדה, משבשים את חייהם של הפלסטינים וגורמים לדעיכה הדרגתית של המירקם החברתי והכלכלי של החברה הפלסטינית. אלו, בנוסף להשפלה הכרוכה במעבר עצמו, גורמים לא פעם לרגשי שנאה ורצון לנקום.
החסימות הללו נמצאות בין כפר לכפר, בין כפר לעיר, בדרכים ראשיות, בכניסות ראשיות וצדדיות לכפרים ועיירות, בין כפר לשטחים החקלאים של תושביו, או בדרכים נידחות המובילות לקהילות קטנות ומרוחקות. חלק מהחסימות קבועות בשטח, חלקן נפתחות יום עד שלושה ימים בשבוע, במשורה, לשעות קצובות. אחרות נפתחות רק כמה פעמים בשנה בתיאום מראש. למעבר ברוב המחסומים הפנימיים יש להצטייד בהיתרים מסוגים שונים, אותם יש להשיג או לחדש במשרדי המינהל האזרחי.
מהי המטרה של המחסומים הפנימיים? באופן רשמי, למחסומים יש תפקיד ראשי באבטחת ההתנחלויות. אולם ביתור הגדה לחלקים נפרדים מאפשר שליטה על האוכלוסייה, פיקוח ומניעת מעבר מאזור לאזור. זאת ועוד, המחסומים לא פעם מרחיקים את התושבים הפלסטינים מאדמותיהם ומנכסיהם ובכך מקלים על מתנחלים להשתלט עליהם.
לאן הם כבר צריכים ללכת? לכל מקום שבני אדם צריכים ורוצים ללכת: לבית חולים, לעבודה, ללוויה, לביקור משפחתי, לסידורים, לקבל ויזה לקראת נסיעה לחו"ל, לתפילה במקומות קדושים, לקנות רהיטים, לרכוש מכונית... לכל צורך אנושי, מהפשוט ביותר עד המורכב.
לעבור במחסום או להסתכן ולעקוף? פלסטינים שיוצאים מביתם (בגדה המערבית) לכל מטרה, חייבים לעבור במחסום אחד או יותר, שהוקם במיוחד למענם. אם פלסטיני מגיע למחסום ללא היתר מעבר, או אם הוא מנסה לעקוף אותו (ויש אפשרות כזו), הוא מסתכן בענישה. מסמכים חשובים עלולים להילקח ממנו (תעודת זהות, כרטיס מגנטי, אישורי מעבר) ולהשיגם שוב זה לא פשוט כלל; בפעם הבאה שייתפס הוא עלול לעמוד לדין בבית משפט צבאי ואז תימנע ממנו הכניסה לישראל לזמן ממושך (שנים).
מה אומר החוק הבינלאומי? לריבון הכובש יש חובה לספק לאוכלוסייה הכבושה תנאי רווחה ויכולת להתפרנס ולחיות בכבוד.
לפי אמנת זכויות האדם של האו"ם שישראל חתומה עליה, "הזכות לחופש תנועה היא חלק מזכויות אדם "טבעיות" - זכויות אוניברסליות המוקנות לכל בני האדם באשר הם." (סעיף 13).
מניעת חופש גוררת אחריה פגיעה בזכויות אדם רבות אחרות, כמו פרנסה בכבוד, בריאות, פולחן, זכויות קניין ועוד.
מדוע בתקשורת מכנים את המחסומים "מעברים"? זאת דרכה של המדינה "לכבס" מילים טעונות. מכיוון שהמחסומים הגדולים הופרטו ונמסרו לניהול של חברות אבטחה ישראליות, המילה "מעברים" יוצרת מראית עין של מעברי גבול בינלאומיים, בעוד המחסומים הללו לא רק שאינם ממוקמים על הקו הירוק, המוכר כגבול בינינו לבין הרשות הפלסטינית, כנראה שהמדינה גם מקווה ומתכננת להמשיך ולשלוט באמצעותם בשטחים שבתוך הגדה המערבית. באותה רוח שונו שמותיהם הרשמיים של המחסומים והוחלפו לשמות בעברית:
לא עוד 'מחסום קלנדיה' או 'מחסום בית לחם', אלא 'מעבר עטרות' ו'מעבר רחל'
ומה עם הביטחון של תושבי ישראל? מכשולי ההפרדה (גדר וחומות) אכן הוקמו למטרה זו. אולם במציאות אלפי אנשים חוצים יום יום את גדר ההפרדה ואת כבישי המערכת, ונכנסים לישראל לעבוד או לחפש עבודה ללא אישורי מעבר, משום שהם זקוקים לנו ואנחנו להם.
כאשר נשאלים ראשי השב"כ לשעבר על התועלת שבמחסומים הרבים, מתגלה למרבית ההפתעה שגם הם לא בעדם. את דעותיהם תוכלו למצוא בפרק "העתיד" מתוך הספר "שומרי הסף" שנכתב על פי הסדרה התיעודית.
מה עושות נשות מחסום ווטש במחסומים? הצפייה והדיווח מן המחסומים השונים הם ליבת פעילותו של ארגון מחסוםווטש. צוות של שתיים-שלוש נשים יוצא לתצפית במחסומים השונים, עם שחר או אחה"צ. הנשים משקיפות על התנועה במחסום, משוחחות עם העוברים ושבים ועם רשויות הביטחון במחסום (חיילים, מג"ב, שוטרים ואנשי אבטחה אזרחית). כמו כן אנו מנסות לעזור במקרים הומניטריים. את מה שאנו רואות ושומעות ומצלמות אנו מעלות כדוח באתר של הארגון. (ראו מפת המחסומים שבהם אנו משקיפות).
אתן לא פוחדות מהם? בשנת 2020 ימלאו 20 שנה לפעילותנו בשטחים הכבושים. מעולם לא נתקלנו ביחס עוין מצד הפלסטינים, אבל ממתנחלים אלימים זכינו למכות ולהתנפלויות גסות. לרוב אנו מתקבלות אצל המקומיים באהדה, לפעמים בפליאה, תמיד רוצים לדעת, לפרוק צרות מעל הלב, לבקש עצה. נכון, לפעמים מתריסים נגדנו, ובצדק, שהפעילות שלנו לא משנה את מצבם הקשה, אבל אנחנו גאות להציג בפניהם ישראלים שפניהם לשלום ולידידות. עם השנים הולכת וגדלה אמונתנו ההדדית בעתיד משותף חיובי ואנושי.
