חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום א' 10.8.08, אחה"צ

אורחים: הדס, עורכת סרטים; עמירה הס עיתונאית; פתחי ח' פעיל בבקעת הירדן

השהות במחסומים היתה קצרה ובמקום זאת ביקרנו אצל תושבים המתגוררים בכמה תחנות מרעה (מאהלים) בבקעת הירדן.
 
11.15 - מעלה אפרים 
מכונית אחת, מסמכיה נבדקים באיטיות. כאשר אני יורדת מתקרבת אל המכונית והחיילים – היא משוחררת.
11.45 – מחסום חמרה
אין מכוניות בכל הכיוונים. המשכנו צפונה.

12.50 – מחסום תיאסיר
רק מונית אחת ממתינה למעבר מזרחה  וכ-10 נוסעיה, כולל תינוקות ופעוטות, ממתינים למעבר ברגל . 10 דקות חולפות עד שהמונית נקראת לבדיקה, – בריטואל הקבוע הנורא- המכונית עוצרת 20 מ' מהמחסום, הנהג יורד, מרים חולצה ומסתובב. והרי אילו היה לו מטען חבלה או אפילו נשק היה יכול להשאירם במכונית ולשלפם לאחר הסיבוב המשפיל.
עוד 10 דקות חולפות עד שהחייל מגיע מביתן בדיקת המכוניות (הממוזג) אל ביתן הולכי הרגל (הממוזג גם הוא), וקורא לראשון העוברים. כאשר האנשים חולפים על פנינו ניכר בהם הזעם  - הם ממתינים למעלה מחצי שעה. סתם. באין אף אחד במחסום !! צהריים וחם מאוד.
13.15  - עוזבות – אין פלסטינים במחסום ומכוניות עוברות בקצב של אחת לחמש דקות.
 
שער הברזל מול רועי
השער הנעול חוסם את השביל המוביל ממקבצי הרועים של שבט חודידֶה ואחרים אל מקורות החיים שלהם, אל הכפרים בגדה (טָמוּן וטוּבַּס), לביה"ח , לרופא, למקורות מים וכו'. השער אמור להיפתח 3 פעמים בשבוע למשך חצי שעה בגבוקר וחצי שעה אחה"צ בימים א, ג, ה'. מי שזקוק לרופא מחוץ למועדים אלה ייאלץ לנסוע בטרקטור למחסום חמרה או תיאסיר (אין להם מכוניות ואין באזור מוניות),  עיקוף של שעתיים-שלוש. אין מה לדבר על אמבולנס. 14.50 מייד אחרינו הגיע ג'יפ צבאי. טרקטור המתין לעבור לצד הגדה עם 3 נוסעים. החיילים ישבו בג'יפ והמתינו .
15.00 אחרי שעה פתחו את השער רק לטרקטור הנ"ל. לשאלתי מדוע אינם משאירים את השער פתוח עד 15.30 כפי שהתחייבו, ואולי יגיעו בעוד 10 דקות עוד אנשים וירצו לעבור, נעניתי שהתצפיתנים שיושבים בבקעות יראו אם מישהו ירצה לעבור ואז הם יגיעו לפתוח. בטח! כמו שבשבוע שעבר הגיע סאלח עם ילדיו לאחר שהוזמן לחקירה במת"ק ורק בקשותינו החוזרות ונשנות הצליחו להביא לפתיחת השער לאחר המתנה של שעתיים וחצי ! (סאלח אמר אז, שאילו לא היינו שם לא היו פותחים לו כלל !)

15.40- מחסום חמרה
סככת ההמתנה לפלסטינים, הצל היחידי במחסום, משמשת מסתור למכלית המים של החיילים והפלסטינים נאלצים להמתין בשמש. פועל שחוזר מהעבודה לכיוון הגדה ממתין כעשר דקות, לבדו, בשמש הקופחת, עד שיקראו לו. אין סיבה לעיכוב כי לא בודקים באותה עת אף אחד. סתם. שיחכה. החיילים מנסים להרחיק אותנו מהמחסום בצעקות ובאיומי קריאה למשטרה.

16.10 – עזבנו.

ביקור באל פרסיה, על כביש אלון מצפון להתנחלות רותם 
כ-22 משפחות (כ-100 איש) גרות במקום עוד מלפני 48'. הרבה דורות. קווי חשמל עוברים על אדמתם. עוברים, אך לא עוצרים. ליישוב אין אספקת חשמל. זה מיועד ליהודים בלבד. עובדי אדמה החיים מפירותיה היו מגדלים פה מלפפונים ועגבניות, ולפני שנה הביאו גם זרעי מלונים מסרדיניה. באדמתם עובר מעיין טבעי וממנו היו משקים. משקים- וחיים. לפני חמישה חודשים הגיע ג'יפ לבן של המנהל האזרחי, ב-10 בבוקר, ללא ליווי חיילים (משמע ידעו שלא ייתקלו בהתנגדות) וחתכו את כל הצינורות שהביאו מים מהמעיין להשקייתה גידולים. אמרו שאסור להם לקחת מים מהמעיין. עורך דין ישראלי מאום אל פחם ששכרו הצליח להביא לכך שהמנהל יחזיר להם צינורות (לפני שבוע) אך מה הטעם באלה אם אסור להם לשאוב מים מהמעיין? הצינורות שוכבים להם מיותמים וכל החממות והשדות צהובים, יבשים, לא נותר מאומה. כיום הם מביאים מים במיכליות מעין אל בידה. הילדים מספרים שלעיתים הם נוסעים לעיר המקור שלהם טובַּס, לבקר את המשפחה הרחבה, אך מדגישים בתוקף (ובזעם) "אבל פה זה הבית שלי. רק כאן".

ביקור אצל אחמד ח'לף בני עודה מאל חדיד
200 אלף פלסטינים התגוררו בבקעת הירדן לפני 67'. מרביתם מאכלסים כיום את בקעת הירדן הירדנית. כפרים רבים בבקעה (בקעה, מכחול ועוד)  הוחרבו כליל ורק תלי אבנים מעידים על כך שפה חיו בני אדם.
מצאנו את אחמד לבדו במאהל, כל המשפחה נסעה לטמון לחתונה. יצאו אתמול בבוקר (דרך המחסום, כי השער לא נפתח בשבת) ויחזרו היום בחמש שש, גם כן בדרך הארוכה, דרך המחסום. אין אפשרות לתאם עם המת"ק שעת פתיחה מיוחדת לשער לכבוד האירוע. גם אם מדובר בבת המאהל.אחמד נולד ב-1939 במכחול, את חורבות בתי האבן של הכפר רואים ליד הפנייה לחמדת. בכפר היו גם זורעים (חקלאים)  וגם רועים. הזורעים ברחו לטמון ונשארו שם עד היום. הוא היה רועה ויחד עם משפחתו ועם הצאן והחמורים חצו את הנהר לירדן. כעבור יומיים חזרו ומאז הוא יושב במקום זה. עד 1969 לא היו בעיות. ואז דרש המנהל האזרחי שיוציאו אישור שהייה כל 6 חודשים והחלו ההטרדות. (זה הזמן שהחלו ב "תכנית אלון"). ב-1991 קיבל את האישור האחרון (הראה לנו אותו). החל מיולי 1991 הפסיק המנהל להנפיק אישורים כך שעתה הם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) בביתם (אוהלם). במנהל האזרחי אומרים לו – לך לירדן, לך לג'יפתליק. והוא נשאר. הוא ובני ביתו, וכבשיו וחמוריו. מים אין. אסור לחפור באר אז מביאים מעֵין אל שיבלי בגדה, מעבר לשער החסום.  גם קודם הביאו משם מים. אבל קודם היו בריכות אגירה ובחורף השתמשו במים שנאספו שם: "... רק כשנגמרו מי השמיים הבאנו בטנקאת (במכליות)". אח"כ הרס הצבא גם את הבריכות. לפעמים הצבא גונב את הכבשים, ואז צריך לפדות אותם בכסף. והצרה הנוספת, כפי שראינו לא אחת בשנה האחרונה, הריסת המאהל והגירוש: "יש כאלה שהורסים להם עם אזהרה, יש כאלה בלי. הנה, השכן שלי, הרסו לו  והוא שאל – למה ? אפילו לא הזהרתם אותי !"
 "לפני 17 שנה הזהרנו!" ענו לו.ואם לא די בכך – בעלי הקרקעות שגרים בטובאס גובים שכירות על המגורים פה, על אדמות המרעה, ולאחרונה הקפיצו את המחירים. והרשות הפלסטינית, במקום ללחוץ על בעלי הקרקע שיעודדו את ההצמדות לקרקע במקום, אדישים לגורלם ומאפשרים את הסחיטה הזו. הרבה אנשים עזבו – אין עוד כוח להילחם הן בישראלים והן בבעלי הקרקעות.

ואם לא די בכך - המחסומים, החסימות, תעלות הניתוק והצבא. הנה – בת המשפחה נישאת לבחור מטמון. כמה קשיים יערמו על דרכם של בני השבט כאשר ירצו לבקר אותה? את הנכדים, לכשיבואו? ולפני יומיים החתן החליט להביא מהמאהל יוגורט וכבש לשם בישול ה"מנסף" המסורתי לחתונה.  השער היה נעול כמובן והמחסום רחוק כל כך. החתן החליט לקצר וללכת דרך ההרים. התצפיתניות איתרו אותו ושילחו בו את ג'יפ הסיור. וכך נלקח החתן למחסום חמרה ובילה שם חמש שעות בג'ורה, יום לפני החופה.