עזון עתמה, יום ג' 9.9.08, אחה"צ

עזון עתמה (משמרת מקוצרת בדרכנו חזרה מבקעת הירדן)
 17.00 - נכנסנו עם המכונית מהשביל שלצד הכפר מהכביש המוביל לאלקנה ולשערי אפריים. בקלות ניתן לצאת מהכפר ולהגיע לישראל , ללא כל בדיקה, גם עם רכב. בהגיענו לשער הגדר 2 מכוניות עוברות מהר. אנו עומדות ממרחק והחיילים לא מאפשרים לנו להתקרב אל המחסום. אין שום אפשרות לראות מה קורה בצד השני, בצד של בית אמין  -האם יש ממתינים ? מעוכבים? האם יש הולכי רגל (וכמה?) מכוניות? בשלב מסויים אנו רואות את החיילים נפנים לכיוון הכביש לבית אמין , מנפנפים בתנועות של "לכו מכאן" וצועקים - אין לנו מושג על מי ומה ולמה. עמידה חסרת ערך לחלוטין. בגלל הראמאדן העדפנו לא להביא לידי סגירת המחסום כפי שקורה בכל פעם שאנו מתקרבות אל המחסום או מנסות לעבור לצד השני. אבל התחושה היא קשה ביותר.
בצד של עזון עתמה - מגיעים פועלים החוזרים מעבודתם בהתנחלויות או בישראל ועוברים במהירות. אין תורים ארוכים של כלי רכב ואלה הבאים עוברים די מהר, מלבד הפסקת שתיה של החיילים - אחד החיילים מושיט לרעהו 2 בקבוקי ליטר וחצי  - קולה ומיים, לבחור באיזה משקה חשקה נפשו. החייל מתלבט ובוחר בקולה. כל זאת לעיני הממתינים המתענים בצומם (מי אמר שניתנה הוראה לא לשתות ולא לאכול במחסום?). הממתינים מרבים לברך אותנו בחיוך רחב ולהודות לנו שבאנו . מגיעה משאית עמוסת רהיטים מעזון עתמה. לאחר ויכוח החייל שולח אותה על עקבותיה. לא מרשה לה לעבור. צילצלנו לא. ממת"ק קלקיליה שאמר שאם הנהג מעזון עתמה אין מניעה שתעבור. ביררנו. הנהג אכן מעזון עתמה אך החיילים מסרבים לתת לו להמשיך בדרכו. לאחר 10 דקות מגיע קצין שמנהל שיחה ערה, מלווה בתנועות ידיים,  בת 10 דקות עם נהג המשאית. נראה לי שזוהי שיחת חינוך שבסופה הוא יאפשר "בפעם האחרונה" לאיש להמשיך. ואכן בתום השיחה האיש, משפיל מבטו ומתחמק מאיתנו - עולה חיש למשאיתו ועובר לצד השני. ההנחה שלנו שהקצין איים עליו שאם ידבר איתנו לא יתן לו לעבור. מילא.
 17.50- עזבנו באותה דרך שבאנו. בעברנו בכפר אנשים עוצרים אותנו לברכנו בשלום ומנפנפים ממרחק.

__._,_.___