בית איבא, יום ד' 3.9.08, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
שרה פ' ודליה ג'
03/09/2008
|
אחה"צ

 

14.30 בדרך לבית איבא – דרך קלקיליה -  נכנסנו למשתלה אלפרדיסו והמשכנו בשביל עד הגדר והשער. רציתי להבין יותר טוב את משמעותם לגבי עובדי המשתלה.

ניגשתי אל אחד הפועלים שישב מתחת לסככה על ספה ישנה ומרופטת, שאלתי אם הוא מדבר עברית, ואם אפשר לשאול אותו כמה שאלות. הוא ענה בחיוב.

פניו הביעו עצב וייאוש. הצגתי את עצמי ואת הארגון. הוא שאל: מה זה עוזר לנו?

עניתי: מעט מאד, אבל אנחנו פועלות בכל דרך אפשרית לנו. האם עדיף שלא נעשה זאת?

הוא הנהן בראשו להסכמה, באותה ארשת ייאוש.

לדבריו:

אדמות המשתלות שייכות לאנשי קלקיליה וחבלה, ששתיהן "עטופות" בגדר.  כדי להגיע למשתלה מקלקיליה, במקום לנסוע בכביש הראשי ולהגיע תוך 5 – 10 דקות, נוסעים בדרך עוקפת העוברת מתחת לכביש הראשי ומגיעה אל הגדר. השער בגדר נפתח 3 פעמים ביום.  כל פעם לשעה.

הבחור – צעיר ויפה תואר – פניו ושפת הגוף שלו מביעים תסכול ואין אונים. מראהו מלווה אותי.

יש רצון לנער את הגדר להפילה, ולנער את הבחור לחיים. התסכול שלו רודף אותי.

 

15.25 בית איבא.

המכוניות בכניסה זורמות פנימה. אין תור. ביציאה משכם – 5 מכוניות בתור.

במחסום הולכי הרגל – בסככה כ 30 איש. רובם סטודנטים. בתור ההומניטרי עוברות סטודנטיות כמעט ללא בדיקה. באוניברסיטה לומדים בחודש הרמדאן רק עד שעה 13.00. אין מעוכביםinfo-icon.

לדברי ת' נציג המת"קinfo-icon המעבר שנפתח בגנות מדלל את האוכלוסיה העוברת בבית איבא.

   

הולכי הרגל בכניסה – לא נבדקים. לדברי ת' זה כבר יומיים כך. המפקד א' במקום נ' – פחות נוקשה, ובכלל בגלל הרמדאן יש הקלות... גם כלבים לא יהיו במשך הרמדאן.

שרה מביעה השערה שכנראה בצבא חושבים שברמדאן אסור למוסלמים לשאת נשק. אחרת - הייתכן שהיו מפקירים כך את ביטחון המדינה? (האטימות והקיבעון חוגגים גם בימי חול וגם בחודש הרמדאן).

15.40 אוטובוס מלא נוסעים מחכה 2 דקות וממשיך בדרכו. לא נראה שבדקו משהו.

במכוניות הפרטיות בודקים רק את ת.ז של הנהג. בתור ההומניטרי - אין בודק. הסטודנטיות עוברות חופשי. שני גברים עם חבילות גדולות עוברים בשלוה ובביטחון. כמה חומרי נפץ יכלו להעביר באין בודק? אך כאמור, ברמדאן אין לפלסטינים נשק... מדוע לא יבוא רמדאן פעמיים בשבוע? (כמו פורים).

16.00 . הכל רגוע. בסככה יש אמנם אנשים, אבל התור נע במהירות.

אנחנו עוזבות.