זעתרה (תפוח), חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ג' 30.12.08, אחה"צ

11.30 – מחסום זעתרה
העמדה מכיוון מערב (אריאל) לא מאויישת והמעבר חופשי. מצד צפון (שכם) מכוניות רבות (לא ראינו את סוף התור ).

לאורך כביש 505 עד דרך אלון
כל שביל ושביל, כל דרך אל הכפרים שמצפון לכביש, חסום בתלוליות עפר, קוביות בטון וסלעים, והדרך היחידה הפתוחה בפניהם היא דרך חווארה - ביתא או עקרבה. השבילים הללו היו חסומים בעבר בשערי ברזל ולפני חודשיים , במסגרת ה"הקלות" המתוקשרות נפתחו השערים. בשבוע האחרון שבו וחסמו את הדרכים, והפעם באופן קבוע יותר.

12.00 – מחסום מעלה אפרים
עמדנו רק כ-10 דקות בהן הגיעה מכונית אחת מכל כיוון. החיילים, בטלים ממעשה, אך עסוקים בשיחת רעים עם כמה מתנחלים צעירים הממתינים לטרמפ, נותנים, ללא כל סיבה, לכל מכונית להמתין כ-5 דקות עד שהם קוראים לה. לאחר מכן המעבר מהיר.

12.25 – מחסום חמרה
כ-30 איש ממתינים ממזרח למחסום למכוניות שעימן הגיעו ומהן הצטוו לרדת כדי לעבור את המחסום רגלית. הם טוענים שהם ממתינים כשעה. 9 מכוניות כאלו ממתינות לבדיקה מכיוון מערב, ו-8 ממזרח. הבדיקה  עצמה מהירה – אך כל התהליך לוקח זמן - המכונית עוצרת כ-20 מ' מהחיילים, נהגה יורד, מרים את החולצה ועושה סיבוב להראותם שאין עליו חומר נפץ (אולי יש במכונית, אבל לא על גופו...). מי שהרים רק חולצה והשאיר את הגופיה,  נקרא לשוב ולרדת מהמכונית ולחשוף את הבטן כולה !סיבה נוספת לעיכוב – מעבירים רק מכונית אחת בכל פעם – בשעה שמעבירים ממזרח, מחכים אלה הבאים ממערב. וכו'איש המת"ק צפא עזב והחיילים מסרבים לומר מי מחליף אותו.

13.50 מחסום תיאסיר
חיילים חדשים. המפקד מורה לחייליו לא לדבר איתנו ולהניח לנו "כל עוד הן לא מפריעות", אבל אחד החיילים ניגש ושמח לדבר איתנו, אלא שבשקט , ובהחבא, למען לא יראו חבריו. בחורה צעירה עוברת לבדה ברגל. בעלה והתינוקת במשאית העוברת בדיקה נפרדת. החייל אומר "איזו פצצה !" וחברו המום מההערה (לא מהשוביניזם שבאמירה, אלא מכך שהוא רואה "ערביה" כאישה, כאילו היתה יהודיה, או שבדית). "זה רק טבעי" מתנצל החייל. החיילים מחטיבת "כפיר", יום ראשון במחסום. עדיין לא רכשו את האדנות והגסות וקהות הלב של הוותיקים. מצד שני אין התייחסות אנושית לעוברים – אשה מגיעה עם תינוק על הידיים ושני זאטוטים בני 2-3. היא מתקשה לעבור בקרוסלה כאשר הקטנים צמודים לשמלתה. חייל העומד ליד הקרוסלה לא חושב אפילו לעזור ולא לפתוח את השער ולהעבירם. הוא מניח להם להיאבק לבד. הוא מביט בה אך לא רואה אותה!14.45 – אנו עוזבות.

15.00 – שער ברזל מול התנחלות רועי (גוכיה בפי הצבא)
טרקטור אחד מכיוון הבקעה ממתין משעה 14.00 – אולי במקרה יפתחו קודם. רשמית פותחים בשלוש. בטרקטור הגיעו בחור צעיר, איש מבוגר, אישה בשמלה מדהימה ביופיה, שיושבת במרומי המשא של הטרטור ורק מאוחר יותר כאשר קר לה יורדת משם, וקשיש אחד. ממתינים. ב-15.15 אני מתחילה לטלפן למת"ק. החיילת מעבירה לי באדיבות ובחוסר אונים את תשובות החטיבה: 
"הם יצאו לדרך" (שקר. הדרך מהבסיס לוקחת 2 דקות והם הגיעו כעבור שעתיים).
"הם קצת עסוקים!"אחד הממתינים לחוץ וידיו רועדות מפחד. הוא גילה רק עכשיו שתמונתו השתחררה מהתעודה בגלל הרטיבות (גשמים) ועכשיו הוא חושש שיאשימו אותו שהתעודה מזויפת. במשך כל השעתיים הוא חוזר ושואל אותי מה דעתי – האם יעשו לו בעיות?אנו מגלות שהשער כלל לא נעול אבל הפלסטינים לא מעיזים לפתוח אותו או לעבור דרכו. הם טוענים שהחיילים רואים כל תזוזה ממגדלי התצפית של הצבא ותוך דקותיים יגיע ג'יפ ויעצרו אותם. בצייתנות שמקורה בפחד רב הם עומדים מעבר לשער הפתוח, רועדים מקור וממתינים.

מגיע איש הצלב האדום. גם הוא חסר אונים. צילצל למת"ק ולא באו. גם לו אמרו "הם בדרך". אחרי חצי שעה הוא הולך.

החושך יורד ונעשה קפוא. האישה תופסת יוזמה ומביאה זרדים ואנו עושים קומזיץ (עלוב למדי בהעדר צמחייה) להתחמם מעט.. צילום משמאל

אני מטלפנת למחליפו של צפא שאומר "כבר יבואו, הנה, הרגע הם יצאו ותוך 5/2/ 10 דקות הם יגיעו". בסוף אני אומרת לו בכעס שאם תוך 10 דקות לא יגיעו החיילים אני פותחת את השער ומעבירה אותם (איום עקר  כי הפלסטינים הם אלה שלא מוכנים להסתכן ולעבור בלי רשות).עכשיו הוא כבר מתעצבן ואומר שהוא מגיע בעצמו.17:00 הוא לא הגיע, אבל ג'יפ המפתח הגיע והעביר מייד את האנשים. איחור של שעתיים. החיילים: "היתה תקלה, זה לא שאנחנו לא רגישים..."כולם עברו בשלום אך האישה החלה בסידרת התעטשויות ונראה שהצטננה.
אגב, בעקבות הטבח בעזה חששתי שניתקל בעוינות אך בכל מקום הפלסטינים קיבלו אותנו בחום ובאהדה (מחשבה - האם גם אנחנו היינו יכולים להתייחס לערבים כך לאחר פיגוע? לאחר תמונות הדם וגופות הילדים?)

18.00 – מחסום זעתרה
 תור אינסופי של מכוניות מכיוון דרום (שכם). העמדה ממערב שוב מאויישת בחיילים שבודקים את המגיעים מכיוון אריאל.