בקעת הירדן: ברוכה הבאה שנת 2020?

עומר ואני יצאנו ב-6.45 מתחנת דלק פז-חגור ונסענו ישירות לבקעת הירדן, לפארסיה. ערב קודם עומר דיבר עם ח' ות' והם אמרו שהם לא יוצאים למרעה. א' מפארסיה כן רצה לצאת למרעה ושמח שעומר ילווה אותו. בפארסיה אנו פוגשים את שרון שבאה באוטו מלא עד גדותיו בשקיות בגדים וצעצועים. שרון מחלקת הרבה שקיות למשפחות שחיות במאהלים ושמחתם גלויה לעין. שותים תה וקפה, מחכים, מחכים עד ש א' מתארגן לצאת.
העלייה להר שמעל פארסיה תלולה ובעזרת מקל ההליכה שלי ולעתים גם עם ידה האיתנה של שרון אני מצליחה לעלות עד למעלה. מה שממלא אותי שמחה גדולה היא הידיעה, שגם אם אני הולכת לאט אוכל להגיע לכל מקום... א'  ובנו על החמורים (האחד שחור, השני לבן) מדלגים בין הכבשים שמפוזרות על ההרים מסביב. אנחנו מתיישבים על אחת הפסגות הגבוהות ומשקיפיפ על הכבשים והחמורים. שום מתנחל לא נראה באופק, למרות שהמתנחל צורי חי ברכס ממש ממולנו והוא כבר פקד פעם על א' לא לעבור את הוואדי כי משם "השטח שלו".
א' מדליק מדורה קטנה ומרתיח מים בקומקום קטן ומכין תה מתוק, אחר כך הוא מגיש לנו פיתה גדולה ומאכל עשוי מכרובית מבושלת. אני תמיד מתרגשת מכך, שלמרות העוני והדלות הם תמיד ידאגו לכבד ולחלוק איתנו במה שהם אוכלים. הכנסת אורחים של הפלסטינים היא ממש ערך גבוה. בערך ב-12.30 עומר רץ לומר לא' שאנחנו הולכים, א' אומר שהוא יישאר עד מאוחר. הבן שלו גם הוא חוזר איתנו רכוב על חמור. הירידה תלולה מאוד ואני הולכת לאט לאט שלא אחליק על האבנים הקטנטנות העלולות לגרום לדרדרת מסוכנת.

מפארסיה שמנו פעמינו ישיר לראס אל אחמאר. הדרך בוצית אך עומר ושרון הצליחו לנהוג בלי פגע. באוהל של משפחת עלאן ורועיידה חיכתה לנו כל המשפחה. הבטחנו לבוא שוב בשבוע הבא ולהביא לרועיידה תרופות שאינה יכולה להשיג בטאמון.

נסענו משם לג'יפתליק. ביקרנו את משפחת כעבנה ושרון הביאה להם הרבה זוגות נעליים מכל הגדלים, וגם בגדים. הם תמיד שמחים לקראתנו, אבל אצלם עומר יושב בנפרד, לא באוהל שאנחנו יושבות. עוד כמה בקשות בעניין עורך הדין שמטפל בביטוח שמגיע להם ויצאנו לדרך חזרה הביתה בשעה 16.00 .