קלנדיה: צעירים מוצאים דרך לעבור את החומה

רחב לבבי למראה הבחורים הצעירים חפצי החיים מבקשי הפרנסה שהשתלשלו אל צדה האחר של החומה.

בדרך פנימה פגשתי שני מאבטחים ששבו מחודשים של מילואים במשמר הגבול, הם שמחו להציג בפני את התג החדש שהצמידו למדים, תג שמאחד את דגל ישראל ודגל הדרוזים.

עמדנו יחד וניהלנו שיחת עומק אודות זכויות מיעוטים בכלל וזכויותיהם בני העדה הדרוזית בפרט.

מעט מהרבה ששמעתי בצדה האחר של חומת האפרטהייד:

• אם טיל ייפול על הראש של נתניהו ויהרוג אותו זה יהיה טוב לכם וגם לנו.
• בן גביר מערבב אתכם וככה דופק לנו את אל-אקצא.

מכרים סיפרו שבשבת בערב פשטו נציגי העירייה על הרוכלים שמציעים מרכולתם לנוסעים בדרך שמובילה מרמאללה לירושלים והחרימו סחורות מבעליהן. "מה שלקחו לי עולה יותר מאלף שקל", סיפר מכר ותיק שביתו ומשפחתו בבני-נעים, "עד 11 בלילה הם הסתובבו פה האנשים מהעירייה שבאו עם שוטרים ומאבטחים". ואם זה לא די, נציגי החוק גם השאירו לכל אחד מהגזולים קנס בסך 475 ₪.

עם קשר או בלי קשר לחורשי הרעה, הרוכלים הצעירים, ילדים ונערים, הרחיקו עצמם ממקום האסון והתרכזו כמאתיים מטר משם, בצל שלט פרסום ענק שנטוע בשולי הכביש הראשי מרמאללה ויצרו סוג של פרלמנט נוער. מכרים מהם קראו לי. באתי. היו שם ילדים מוכרים וילדים חדשים. מאחד לשני עברה הידיעה שאני מצלמת ומביאה להם את תמונותיהם במפגש הבא. דינה, ילדה בת תשע שביתה בקלקיליה, שעיניה עיני שקד התקרבה בצעדים מהוססים וביקשה להצטלם. צלמתי. אחד הילדים לחש דבר מה על אזנה, הרימה דינה את ראשה אלי ושאלה: את יהודייה? – כן, עניתי, את יהודייה? שאלה שוב, שוב עניתי בחיוב.

דינה הביטה בתדהמה כמי שלראשונה בחייו רואה יהודי/יהודייה לא מאיימת, מחייכת, נוגעת, מדברת עמה כעם אחת האדם, יהודי/ה ללא נשק. כשנפרדנו הגישה  לי תאנה.

שוב לא יכולתי שלא לחשוב על משהל'ה.