מקאמים כלואים בגדה: המתנחלים מגיירים בשיטתיות את המקאמים הכבושים

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
אירית סגולי, נורית פופר, ריקי שקד וצביה שפירא (מדווחת), יפתח (צלם), נהג: מוסטפה 
02/09/2019
|
בוקר

יצאנו ב 9.00 בבוקר מראש העין לארבעה יעדים עיקריים:  דורא אל קרע, בית אל, אתר עתיקות חלום יעקב, מקאם סת' זהרה ממול להתנחלות כוכב השחר                                                                                    

מאזור דורא אל קרע יש לנו דיווחים קודמים, ובכל מפגש אנחנו לומדות פן חדש נוסף ומצטבר, כדי שנוכל להגיש תביעה על הפרת זכויות הנכבשים, כמו שימוש באדמות הוואקף (המוקדשות לדת האסלם ולחברה המוסלמית) לצורכי הכרזת שמורות טבע. השמורות כולאות במרחב שלהן מקאמים קדושים לפלסטינים, ולא מאפשרות להם לקיים את המסורת הכפרית.

בעיירה  דורא אל קרע, פגשנו את אבו-באג'ס ונסענו איתו לאזור המעיינות.  בעבר כבר ראיינו את אבו באג'ס ומצאנו לנכון לראיין אותו בשנית כי נראה שהוא בינתיים למד את הנושא ושאל אנשי כפר אחרים מה זכור להם משטח המעיינות והמקאם שבראש ההר (שייח עבדאללה).

הוא סיפר שכדי להבדיל את העיירה דורא זאת מהעיירה דורא שליד חברון, קוראים לה "דורא אל קרע" על שם הדלעות הגדולות שהיו מגדלים שם. ואכן שמענו וקראנו על החקלאות שפרחה במקום, הודות לשפע מי המעיינות שם. כל זה היה בעבר, לפני שישראל כבשה את האזור ב1967.                                     
הראיון התקיים כך: אירית שואלת את השאלות, מוסטפה (הנהג) מתרגם, אבו באג'ס עונה ויפתח מצלם.. השאלות נסבו על זיכרונות הילדות שלו מלפני מלחמת ששת הימים. איך שימש אזור המעיינות את הכפריים, איך קיימו את מסורת החגים והאירועים המשפחתיים במעיינות ובמקאם שיח' עבדאללה, שממוקם ממש מעל דורא אל רקע.  אבו באג'ס סיפר זיכרונות מסבו, שעיבד  שטחים ליד המעיינות ואיך האדמה סביב המעיינות חולקה בין המשפחות.  משהוקמה התנחלות בית אל התחילו המתנחלים לסתום את תעלות המים ולמלא אותן באבנים. כיום התושבים מזרימים את המים בתעלות סגורות וכל הבריכות ששקיבלו בעבר מיםinfo-icon מן המעיינות, היום הן יבשות ומלאות באשפה. אבו באג'ס סיפר כי הכפר קיבל לאחרונה תרומה ממדינה אירופית כדי לשקם את אזור המעיינות, שנראה יבש ועלוב. לפני זמן מה הם נטעו 400 שתילי עצים באזור והמתנחלים מבית אל עקרו כמעט את כולם. האירוע הזה טופל על ידי יש דין. נברר אצלם את השתלשלות האירועים ותוצאות התלונה שהגישה מועצת הכפר בעניין זה.

נפרדנו מאבו באג'ס, שהבטיח להשיג אישור מהרשות לפרסם את הראיון איתו בסרטון מיוחד.

המשכנו דרך עין יברוד וביתון לדיר דיבואן. העיירה משופעת בתים מודרניים גבוהים ומהודרים. סופר לנו כי הרבה מהתושבים הרוויחו את עושרם בחוץ לארץ וחזרו כדי לבנות לעצמם בתים נאים ומרווחים, על מנת לשמור על נחלתם מדורי דורות.

בדיר דיבואן הגענו למקאם שיח' עמאר, כדי לצלם ולהראות בסרטון איך נראה מקאם שנמצא כל השנים בשימוש התושבים הפלסטינים, רחוק מכל התנחלות ושלא הוכרזה סביבו שמורת טבע. ואכן המקאם מטופח, יפהפה, מצוחצח ונקי  ופתוח לכל דיכפין. סביב המקאם נטועים עצי תאנים שופעי פרי, והכול מזמין לשהות במקום.

המשכנו למקאם שיח' עבדאללה, אשר שימש בעבר את תושבי דורא אל קרע.  המקאם, בעל שתי הכיפות, מוזנח, הרוס למחצה ומעורר מחשבות עצובות למראהו. גם בעניין הרס המקאם (שנמצא בחסות הוואקף) פנו תושבי דורא אל קרע ליש דין ואנחנו נברר מה נעשה בעניין זה ונדווח.  מקאם שיח' עבדאללה נמצא בלב חורש ים תיכוני: אלון מצוי, אלון תולע, אלה ארץ ישראלית, אשחר ארץ ישראלי, עצי זית ותאנה, שיחים יבשים של לוטם שעיר ולוטם מרווני, שלדים של מינים ממשפחת הסוככיים שהתייבשו בחום הקיץ המעיק (מלבד השומר המצוי שמלא בפריחה צהובה וריחנית). במרכז המקאם מצוי עץ אלון תולע מתוחזק ב"קביים" שהקימה רשות שמורות הטבע והציטוט מהתנ"ך מייחס לו כאילו תחתיו ישבה דבורה מינקת רבקה... בכל האזור  ניצבים שלטים עם ציטוטים מהתנ"ך המתארים את המקום שהיה תחת שלטון ירבעם מלך ישראל... (הכול כדי לנכס לעם ישראל את המקום הזה מלפני 4000 שנים).

בחלק זה של הסיור למדנו שלא רק אנחנו לומדות על העבר, אלא שהשאלות וההתעניינות שלנו מעוררות גם אצל הפלסטינים את השיח על העבר, שהופך ללגיטימי ומרחיב את מסגרת הידע שלהם (ושלנו) מבחינה היסטורית. ידע שבציבור הישראלי לוקה בחסר ובדרך כלל מוכחש ומושכח.

מדיר דיבואן שמנו פעמינו צפון-מזרחה  לכיוון ההתנחלות הגדולה כוכב השחר.  בדרך אל מקאם סת' זהרה, היושב במקום הגבוה ומשקיף מזרחה לעבר בקעת הירדן. בערבית שמו קוּבּעת נג'ימה ממש ממול התנחלות כוכב השחר. עברנו על פני במה גדולה שהוקמה על ידי רשות שמורות הטבע, במקום הגבוה הצופה מזרחה. לא ברור לאיזה צורך נבנתה הבמה הזאת כי אין כל הסבר במקום.  מתצפית שנקראת על שם רחבעם זאבי הלכנו ברגל (החום היה כבד ומעיק) ועלינו למקאם סת' זהרה ההרוס. קראנו בספרות כי הוקם לכבודה של אשה מוסלמית קדושה שנקראה "סבתא זהרה". יש תצלום משנת 1975 של הצלם עמיקם שוב שבו רואים את המקאם בעל כיפה אחת שלם לגמרי. היום  מבחינים שלא התפרק במשך הזמן אלא נהרס בבת אחת ובכוונה תחילה. מי גרם לחורבן הזה? אפשר רק לשער...

חזרנו וירדנו ברגל מההר ונסענו צפונה, ב17.30 הגענו חזרה לראש העין.