בקעת הירדן
פקקי תנועה ביציאה מרמת השרון ועד ראש העין, תכונת בוקר רגילה מתחלפת בנוף קדומים שנפרס לכל עין בירידה בכביש המכונה אלון, נקי מכל רבב תרבותי, אם מתעלמים ממחסום גיתית הנטוש, שום זכר למכוניות או כלום ואת לבד בתוך העולם כולו, והרגשת אושר גדול מציפה את כולך. אושר שאין לו הסבר מלבד המראה ומה שתשים בתוכו או מה שהשארת מאחור.
האזור הצהיב לאחר השדות שנקצרו, והבר התייבש, רק בצד הדרך צץ מדי פעם שיח פורח שמווריד את כל החושים. רציתי לעצור לצלם בשבילכם אבל לא עשיתי את זה. ואז עוד גוש של פריחה כחולה, וכך הדרך מתפתלת ביופיה ופיירוז שרה על געגועים לסבתה "סיתי יא סיתי שתקתילכ יא סיתי"... ואני מתמוגגת. ושואלת את עצמי אם זה תואם את חוקי המשמרת. מה תחשוב הדוקטורית שלנו לענייני דרכים...
שום רכב לא חצה אותי בדרך עד מבוא הבסיס הצבאי של כפיר, ואולי מכונית אחת חלפה לכיוון דרום. נאדה. למה מאריכה בזה? כי המחשבה הזאת על המרחב הפתוח והענק והמאפשר לא מסתדר עם הדוחות של הגזילה והדיכוי וההחרבה וטיהור אתני. למה? חסר מקום? ואפשר להשתגע אז שמים פיירוז ומערבבים בפרחים, והעולם נראה אחר.
ואז פורקת סחורה במאהל של סמאהר, ויושבת אתן לפטור (ארוחת בוקר) מעורבבת בחביתה של הבקעה עם עגבנית שרי ומלפפון מהסופר ברחוב סוקולוב ולומדת סדר יום: בארבע חולבים את הצאן ומיד אחר כך מתיישבים עם תנובת החלב והופכים לגבינה ובמקביל יוצא הצאן למרעה בשדות הריקים ממזון, אבל טיול בוקר טוב עושה גם טוב לכבשים שזקוקות להתעמלות לפני הארוחה.
ואז יכינו את האבוסים עם חיטה ושעורה מעורבבים ביד אמן בתנועות גדולות כמו אלה שפעם היו עושים עם הבצק של הפיצה מול העיניים המשתאות, וכשהכל מוכן יבוא הצאן ויסתדרו בשישיות-שמיניות באופן מופתי ואחריו ישתו לרביה ויחזרו לחצר כמו עדר צאן ופתאום הבנתי כמה עדר זה דימוי מעולה. הן ממש ממש הולכות אחת אחרי השניה בלי להתלונן ובלי לשאול שאלות. אחת התבלבלה ונטשה את האוכל בלי סיבה ובעל הבית הסביר שנפצעה. מי יודע.
ובזמן הנותר עד שיצאו שוב לרעות ושוב לחלוב (משמרת שניה) הבנתי עלויות. איזה כמויות מים
צריך לשנע על מנת להשקות העדר, לצריכת המשפחה, לחיים, וכמה זה עולה, ואיזה כמויות מזון צריך להאביס את העדר במקום החם והלא מפרגן הזה. והסכומים בשמים. לא ברור איך משפחה אחת נושאת בכאלה עלויות שכפר שלם צריך כדי לענות עליו.
ולתוך זה נכנסה מהומת בוקר פתאומית, כשקבוצת תרנגולות נאבקה עם יונה על גרגר פנוי ואם לא היו באות הנשים להפריד בין הניצים היו התרנגולות מחסלות את היונה בלי רגשי אשמה... ובהמשך, הבנתי שהפחדים שלי בענייני חיים בטבע, מי חזק ומי חלש מתקיימים הלכה למעשה. שקי השעורה והחיטה מושכים אליהם עכברי שדה מצויים, המחוררים את השק להשביע, ואלה מסמנים לנחשים אדומים או ירוקים כי הגיע משלוח עכברים והולכת להיות ארוחה חגיגית ולכן צריך את המקל הזה שמחכה בצד כדי לקטול את ראש הנחש שלא יעז ואם נוסיף לחד גדיא הזה את החיילים שלוטשים עיניים מלמעלה, או אולי לא נוסיף אותם, בכל אופן, את הלילה עדיף לעבור על עגלה גבוהה ולא על המשטח באוהל. כי אולי תפגוש את הנחש האדום או השחור ולא בחלום.
תשתי קפה? זה רמז שהביקור נגמר ומתחילה המשימה הבאה, ויללה, הנעלים שהבאתי מכל הסוגים והמינים שהפסיקו לשמש את רגלי היהודים גרמו שמחה למאהל הבא והבא אחריו, למרות שללכת יחף בנוף פרוע ושמים ענקיים זה הכיף של החיים.
